פיכחונו של גיורא פישר, יובל גלעד

פיכחונו של גיורא פישר

אפריל 13, 2013 מאת יובל גלעד

 

לרגל יום הזיכרון לחיילי צה"ל: יובל גלעד על המשורר גיורא פישר  אב שכול שהחל לפרסם שירה לאחר נפילת בנו  במבצע "חומת מגן " בג'נין ב2002.

פכחונו של גיורא פישר

מאת יובל גלעד

אחד המשוררים הטובים בשירה העברית הצעירה, מה שכונה פעם "המשמרת הצעירה", הוא דווקא משורר שהחל לכתוב בשנות החמישים לחייו, בעקבות אסון נפילת בנו בג'נין ב-2002. גיורא פישר מציג בספר ביכוריו – "אחרי זה"  ( עם עובד 2010) – ביוגרפיה ישראלית אמינה ומרגשת, ומצליח במקום בו משוררים צעירים אחרים נכשלו.

השירה העברית החדשה נוטה להיות סיפורית וביוגרפית ביותר. לכאורה – אין דבר טבעי יותר מלהישען על סיפורים ביוגרפיים כדי להגיע לאמירה אותנטית ואישית. למעשה – אין דבר "מסוכן" יותר לכותב: כתיבה ביוגרפית, כמעט ללא דימויים, מטאפורות, הזרות שונות כמו האנשה וכו', היא הליכה על חבל דק על פי תהום: קל כל כך ליפול לכתיבה שאינה עוברת טרנספורמציה, כתיבה יומנית, נרקיסיסטית. מרבית השירה העברית הצעירה מורכבת מסיפורים ביוגרפיים כאלה. זאת חריגה של ממש מהשירה שקדמה: אצל זך המוסיקה הייתה אמצעי מכריע, אצל ויזלטיר הידע ההיסטורי, האירוניה, הדמיון של סיטואציות מפתיעות ורטוריקה, ליונה וולך וליאיר הורוביץ היה דמיון מילולי מרקיע, ולעמיחי אינסוף דימויים ומטאפורות. כל אלה לא באו על חשבון אמירות ישירות ואישיות, אבל הן "כוסו" במעטפת של אמצעים אמנותיים מרחיקים.

המשורר גיורא פישר מצליח במרבית ספר שיריו להעביר את הביוגרפיה טרנספורמציה. למה? כאן אני נדרש דווקא להסברים חוץ פואטיים: כנות, צניעות ויושר מאפיינים כנראה את דמותו ומשתקפים בבחירת המילים שלו, בחירה זהירה, מינימום מילים עם מקסימום בהירות. כמו כן רבים מהשירים בנויים כ"משלים קטנים", עם מוסר השכל חכם ומפוכח. הוא יודע עד כמה בוגדניות מילים ונוהג בהן בחסכנות וזהירות, בחשדנות חשובה.

גיורא פישר.

מאחר והמשורר הספיק "לחיות" לא מעט לפני "הפיכתו" למשורר (ולדעתי אסון השכול רק ילד מתוכו משורר שהיה קיים קודם), וספרו מציג ביוגרפיה ישראלית מאוד, גם בתיאורים, בעידן בו משוררים משתדלים להיות אל מקומיים ככל האפשר. והמקומיות והפרטים הם נשמת אפו של שיר.

בנוסף "שותל" המשורר הפתעות סיטואציה קטנות, החושפות את הדובר- משורר בקלונו או בכישלונו הנקודתי, כלומר מבקר את עצמו בחריפות מאוד לא אופיינית לשירת האהבה העצמית של ראשית המאה העשרים.

בשיר "פעם היה לי אלוהים" חושף המשורר סיטואציה נוגעת ללב של זיכרון מקרב בסיני, בו הדובר פנה לאלוהיו ונדר נדר שהופר, כמובן, עם שוך הסכנה. זוהי סיטואציה ביוגרפית "קטנה" אבל אמיתי ואנושית מאוד, החושפת את התועלתניות שבנפש האנושית. שיר "חושף, נוסף הינו זה בו מספר הדובר על המלצה שקיבל לנסוע להודו ה"רוחנית" כדי לגלות את עצמו, ואומר בכנות: "אבל אני מפחד. / שהרי מה שידוע לי/ על עצמי, עכשיו/ כבר מפחיד דיו…". צריך "ביצים גדולות" כדי להתוודות על אמת שכזו, הכרה עצמית של תכונות שליליות שיש לכולנו, אבל מעטים מעזים להכיר ולהתוודות על כך.

אם אני צריך להידרש למקבילה עולמית לשירה זו, גם אם חזקה הרבה יותר, הרי שירת צ'רלס בוקובסקי עולה בראש. גם המשורר האמריקני מגלף מהביוגרפיה שלו סיפורים כנים, העוברים, מתוך נגיעה באמת, טרנספורמציה אמנותית. אם כי מקור השפעה אפשרי על פישר הינו דווקא השירה הפולנית הבהירה של המאה העשרים, שימבורסקה, הרברט וומילוש. עוד שורות כנות, בשיר המוקדש לאם ויכול בקלות לגלוש לקיטש: "אמא מתה בזמן/ הנכון בשבילי/ מוקדם מדי בשבילה…". זה יפה: איש לא רוצה הורים שנופלים עליו מעמסה, ובגיל שלושים הדובר כבר בוגר מספיק. זה אגואיזם הנחשף במערומיו, על ידי משורר אלטרואיסט ביכולת החשיפה שלו.

השירים הטובים בספר הינם אלה העוסקים בשכול מנקודת מבט מקורית, וגם בהם הפיכחון האכזרי מופיע, כמו בשיר הבא:

"לא רק את/ גם אני (אם אוכל) / אעבור לצידו השני של הרחוב/ אם אבחין בי. // מה את כבר יכולה להגיד לי// מה אני יכול לומר לעצמי".

איש לא אוהב להתחכך באנשים אומללים, הורים שכולים, כולנו רוצים לברוח אל הצד היפה והמואר. והנה עוד שיר, משל קטן, החושף את הקטנוניות והאגואיזם האנושי, בעזרת סיפור ביוגרפי קטן:

"בדרך לחתונה של מ'/ נודע לי כי ג'/ מהמחזור של מרום / התאבד. //חשבתי שטוב/ ועדיף בן/ שנפל בג'נין/ מבן /שהתאבד בבית. // וטוב שהרב אחר/ והספקנו לטעום/ מכל המתאבנים/ לפני שקיפלו את הדוכנים…".

כן, זהו האדם, קטנוני, דואג רק לעצמו, לא אכפת לו מזולתו, מנצל טרגדיה של זולת להרגיש טוב עם האסון הפרטי שלו. החשיפה האמיצה והכנה ביותר היא בשיר שהוא מעין מונולוג תשובה לשאלה האם הבן המת מלווה את האב השכול תמיד:

"התשובה היא לא./ והיא לא תשתנה/ גם אם תשאלי אותי/ בפעם השלישית/ והרביעית… צריך הרבה כוח/ סבל לשמור אותו/ בתוכי/ ולא ראיתי את התועלת/ שהשמירה שלי הביאה/ בחייו/ ומה היא תועיל עכשיו?…"

שורות כואבות, אמיצות, הפוכות מהאתוס ה"מחייב" הורים שכולים בישראל, למקד את עולמם בשכול ולחכות ל"חג" השנתי של יום הזיכרון. כמובן שהשיר פועל גם הפוך – האב לא זוכר כל הזמן, אבל ברור שהכאב הבלתי נתפס גורם לרצון הטבעי לשכוח, לזוז הלאה. וממילא אין לאיש שליטה בעולם הזה.

כאמור, שירה ביוגרפית, השואבת את כוחה מהכנות של הסיטואציה הנבחרת, המתוארת במינימום מילים. לפישר אין כוח מטאפורי, כוח דימויי, כישרונו הלשוני מוגבל, והוא מייצר מתוך המוגבלות את המיטב. ישנם גם שירים יפים שאינם עוסקים בשכול , כמו שירי ה"חשיפה" שהובאו, או שיר על המשורר כילד, קורא וקורא ספרים, מתחבא בהם מעולם של ילדים מכים. אבל הדרמה של השכול מוציאה מהמשורר את המיטב, שירים שצריכים להילמד, אם אינם נלמדים עדיין, בתוכנית הלימוד של בתי הספר, ומצד שני בתי הספר הם חוות הכשרה לחיילים קרביים, אז ודאי לא ירצו ללמד אותם שירי אב שכול, כמו השיר "תמונת פספורט" המביא זיכרונות מהבן ואהובתו, לפני הצבא, בשיא החיים לפני שנגדעו, והאב מתבונן בתמונה ו:"אני מביט בצילום המוגדל וצועק:/ ברח!/ אבל הוא לפני צבא// כמו בבלדות".

יריקה בפרצופו של האתוס הישראלי המחייב אבות לחנך את בניהם להיות אמיצים ולוחמים, יריקה שלא מתוך פוסט ציונות או אידיאולוגיה אחרת, אלא פשוט מכאב השכול, כמו בשיר הטוב בספר, "יום השיכלון", ממש הימנון אנטי מלחמתי:

"יום הזיכרון/ הוא יום הכישלון/ לא / יום של גאווה. / הוא יום העושה/ בשרי ומילותיי/ חידודין חידודין/ להגן מפני/ מילותיכם הסכלות/ עיניכם הסוקלות/ היורות לעברי  / מבטי כבוד/ רועמים: /מלוא כל הארץ כבודו// וכבודו/ במלואו/ כולו/ קבור בארץ".

ישנן גם חולשות בספר, כמובן, ובעיקר היקפו: ניתן להוריד שליש ממאה ועשרים העמודים. שירים המשתמשים באלוזיות (לדוד המלך, סיזיפוס או אכילס) אינם הפורטה של המשורר, וישנם גם סיפורים קצרים, חביבים, אבל שאינם מחזיקים, כי אין להם עומק של סיטואציה מפתיעה המחפה, כאמור, על הלשון הדיבורית הישירה, והם נותרים בחזקת משלים קטנים אבל בלתי מפתיעים, גובלים בבנאליות, שירי "ויץ":

"בחנות ספרים מהוהה/ קניתי בהחבא ספרון משומש. / הגיתי בספר עם התמונות הגסות/ בשבתי בבית בשכבי ובקומי/ גם בשיעורי תנ"ך./ כשצלצלו להפסקה /הוצאתי את החולצה החוצה/ וחיכיתי כמה דקות".

סיפור קטן ומשעשע אבל מעט בנאלי, הסכנה הגדולה של שירה ישירה ופשוטה. אבל ככלל מדובר על מיעוט מהשירים שאמנם מעטים בהם השירים ה"גדולים" ממש כמו "יום השיכלון", אבל מעטים גם השירים החלשים, בספר הגון ויפה של קול ישראלי אותנטי השייך לגל משוררים ישראלים נוספים בשנות החמישים והשישים לחייהם, ישראל נטע וישראל פינקל, שהחלו לכתוב במאוחר, אבל במדויק.

ראו גם :

האתר של גיורא פישר

הבלוג של גיורא פישר

גיורא פישר בלקסיקון הסופרים

גיורא פישר בפייסבוק

גיורא פישר באתר של נילי דגן

דניאל באומגרטן מראיין את גיורא פישר

דפנה שחורי "לכתוב עם דמעות בעיניים "

חיים ששוה להעיד עליהם :סבינה מסג על גיורא פישר

האב השר בשפתיים נשוכות :צור ארליך על גיורא פישר

ציון לשבח החלומות :אילן ברקוביץ' על גיורא פישר

ארז שוייצר "שמישהו אחר יחזיק את השמש "

אלי הירש על "אחרי זה"

עדה על "אחרי זה "

גלעד סרי לוי על "אחרי זה".

שירה בציבור :רן יגיל על גיורא פישר

משה  גנן על גיורא פישר

ענת לוין "הרהור על הספר שטרם נולד ועל האיש המת"

אודות יובל גלעד

יובל גלעד – משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).

הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים ק
.
.
קישור למקור
.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s