אלי הירש על הספר אַחֲרֵי זֶה

 

אלי הירש קורא שירה

גיורא פישר, אחרי זה

פורסם בתאריך 30 באפריל 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, משום שהוא מעולם לא היה משורר צעיר. לכתוב הוא התחיל רק בשנים האחרונות, בעשור השישי לחייו. מה שהפך אותו למשורר היה מות בנו, מרום פישר, באפריל 2002 בג'נין, ורוב שיריו עוסקים במישרין או בעקיפין במוות הזה. אפילו השיר המצורף לרשימה, שאינו קשור בשום צורה לשכול אלא שאוב מנסיונו של פישר כמורה, עוסק באבהות ובגבולותיה, וליתר דיוק: באזור הדמדומים שבין אבהות ואי-אבהות.

השיר מספר על תלמידה שמטיחה במורה שלה: "אתה סתם מורה לא אבא שלי ולא תגיד לי מה לעשות", אלא שמה שהיא מתכוונת לומר, ובעצם אומרת בבלי דעת, שונה לחלוטין. אולי היא אומרת "אני רוצה שתהיה אבא שלי, אבל אני יודעת שאתאכזב", ואולי "יש בך משהו אבהי, וזה מסוכן לי," ולמורה אין ברירה אלא להיות אבהי, ולנסות להפנות את תשומת ליבה של הנערה לעובדה שהיא צודקת, הוא באמת לא אבא שלה, ולכן אין טעם להפוך אותו למושא של כמיהה בלתי אפשרית וזעם אין אונים.

fisher

אפשר לראות בשיר הזה מודל לרבים משירי הספר האחרים. העובדה שהשיר עוסק בדו-שיח שבור בין לא-בת ולא-אב רק מחדדת את טבעם המורכב, הבלתי אפשרי, של היחסים בין בן מת ואב חי. מותו של הבן הוא מצד אחד מותה של האבהות – כי אם אין בן אין גם אבא – ומצד שני לידתה מחדש כסוג של כמיהה בלתי אפשרית וזעם אין אונים. הבן זועק כביכול אל אביו "בוא אלי, אבא," ואולי אפילו "איזה מין אבא אתה, אם איבדת אותי ככה?", ולאב אין ברירה אלא לגלות כלפי אבהותו השדודה יחס אבהי, ולאמן את עצמו להאזין לזעקותיה, אך לא להיסחף אחריהן אלא לנסות להשקיט ולהרגיע אותן.

המפגש המסובך הזה בין אבהות סחופה ושדודה ואבהות בולמת ומנחמת הוא שהופך את שיריו של פישר למיוחדים כל כך. אבהותו מודעת עד יאוש לכך שהיא קטועה או מסורסת, ואף על פי כן היא מצליחה להישאר נאמנה לעצמה, ואינה מוותרת על כשרונה להעמיד גבול, לתת צורה, להעניק משען. אני חושב שיהיו קוראים שיטענו ששיריו של פישר חשופים וישירים מדי, אולי אפילו אפילו רגשניים מדי, ואילו אחרים יאמרו את ההפך: ששירי הספר מושכים את הלב דווקא משום שהם מאופקים ומרוסנים כל כך. ובדיוק בסתירה הפנימית הזאת, שבין חשיפה רגשית ושליטה עצמית, מצוי כוחו של הספר.

באחד השירים מסביר המשורר למישהי שבניגוד למה שנדמה לה, בנו המת לא נמצא איתו כל הזמן. אפילו לא רוב הזמן. לוקח רגע עד שאנחנו תופסים שמה שהוא אומר לה אינו אלא אמת מובנת מאליה: הרי זה בדיוק מוקד הכאב – העובדה שבנו לא נמצא איתו. את חושבת שאני עסוק בבן שלי, הוא מסביר, אבל הבן שלי איננו. לא איתו אני נמצא, אלא עם הלא-איתו. וללא-איתו יש שתי משמעויות הפוכות: מצד אחד ההכרה בכך שלאובדן ולקרע אין תקנה, ומצד שני ההכרה בצורך להתרחק מהמקום הקרוע כדי להתנחם, כלומר כדי לשמוח ולאהוב.

היה לי קל לקרוא את הספר – שיריו של פישר מספרים סיפור מורכב בבהירות ובדייקנות שהיא לפעמים עוצרת נשימה – אבל היה לי קשה מאוד לכתוב עליו. אני חושב שהקושי נובע מכך שפישר מצליח לגעת במקום משמעותי מאוד מבחינה רגשית ותרבותית, אך גם עדין וסבוך מאוד – באבהות על חולשותיה ועוצמתה – ולעשות את זה מבפנים, מנקודת המבט של האב. דווקא משום כך יש קושי בעובדה שהספר אינו נוגע כלל בנסיבות מותו של מרום פישר, כלומר באינתפיאדת אל אקצה ובדיכויה. מבחינה רגשית ההימנעות הזאת מובנת ואפילו מעוררת כבוד, אך השירה – בניגוד לאבא טוב – אינה יודעת גבולות, ויש לה תביעות משלה.

גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד

 

קישור למקור

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s