משירי "צירי חיים"

.

שירים מתוך "צירי חיים"
העומד לצאת ב  תשע"ד   2014
 צירי חיים

ארוזיה
לִפְעָמִים הֵם כְּמוֹ שְׁנֵי גּוּשֵׁי פְּלַסְטֵלִינָה
הַלָּשִׁים עַצְמָם בְּרַכּוּת
הָאֶחָד לְתוֹךְ הַשְּׁנִיָּה.
אַךְ לָרֹב, הֵם שְׁתֵּי אֲבָנִים
הַמֻּטָּחוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּיָדַיו שֶׁל כֹּחַ
חָזָק מֵהֶן.
אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רוֹמַנְטִי וְלוֹמַר
שֶׁנִּתָּזִים שָׁם רִשְׁפֵּי אֵשׁ,
וּמַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה.
אַךְ נוֹזֵל הַדְּמָעוֹת הַמָּלוּחַ
בְתַהֲלִיךְ אֶרוֹזִיָּה מוּאָץ
מְאַכֵּל גַּם סְלָעִים.

.

צירי חיים
צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ 
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק 
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.
אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ  
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים 
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.
לוחות טקטוניים
לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיּים פְּעִילִים בִּי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן,
קוֹמָתִי זָזָה לְכִוּוּן הָאֲדָמָה וְרוּחִי לַכִּוּוּן הֶהָפוּךְ
בַּסִּימָנִים הִבְחַנְתִּי כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְקַצֵּר מִכְנָס רֶבַע קִפּוּל
וּכְשֶׁזִּיהִיתִי שֶׁמִּלְמַעְלָה הַתְּמוּנָה הַכְּלָלִית שְׁלֵמָה יוֹתֵר
אֲנִי מַתְחִיל לְחַשְׁבֵּן, מָתַי יַגִּיעוּ הַלּוּחוֹת לְיַעֲדָם-
הֶעָפָר יָשׁוּב אֶל הָאָרֶץ וְהָרוּחַ אֶל אֲשֶׁר נְתָנָהּ
מָתַי תִּרְעַד הָאֲדָמָה וְיַתְחִיל הַזְּמַן הָאַחֲרוֹן.
.
איזה בזבוז
אֵיזֶה בִּזְבּוּז, אֲנִי חוֹשֵׁב
מַבִּיט בַּתְּמוּנָה הַדְּהוּיָה.
כַּמָּה מַצְחִיקִים הַתַּלְתַּלִים
וְהַשָּׂפָם-
כְּמוֹ שֶׁל שַׂחְקָן פּוֹרְנוֹ
בְּסֶרֶט גֶּרְמָנִי מִתְּחִלַּת שְׁנוֹת הַ-70.
כָּל כָּךְ יָפֶה וּבָטוּחַ אֲנִי נִרְאֶה
אֵיזֶה בִּזְבּוּז
שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת זֶה.
.
נעלמים
כְּמוֹ בַּתִּיכוֹן אֲנִי חוֹזֵר וְנִכְשָׁל
בְּפִתְרוֹן מִשְׁוָאוֹת עִם
נֶעֱלָמִים.
כְּאָז חֲסֵרִים לִי נְתוּנִים.
בִּתְחִינָה מֵרִים עֵינַי 
אַךְ הוּא עֲדַיִן צוֹעֵק: 
קְרָא הֵיטֵב אֶת הַשְּׁאֵלָה!
הַנְּתוּנִים בְּתוֹךְ הַשְּׁאֵלָה!
וְלִי לֹא בָּרוּר בִּכְלָל
מַה הַשְּׁאֵלָה
בִּגְּנֵבָה מֵצִיץ בְּמַחְבְּרוֹת הַשְּׁכֵנִים
מְקַוִּה שֶׁהַתּוֹצָאָה שֶׁלִּי תִּהְיֶה 
לֹא פָּחוֹת טוֹבָה, אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר 
לֹא גְּרוּעָה מִשֶּׁלָהֶם וּמִתְפַּלֵּל
שֶׁלֹּא יִתְפֹּס אוֹתִי
וְיִפְסֹל אֶת כָּל הַבְּחִינָה.
לִפְנֵי הַצִּלְצוּל גִּלִּיתִי
שֶׁלַּמְרוֹת הַנְּתוּנִים הַדַּלִּים 
נִתַּן לְאַזֵּן אֶת הַמִּשְׁוָאָה:
אֲנִי מַעֲבִיר מִצִּדָּהּ הָאֶחָד לְצִדָּהּ הָאַחֵר
אֶת שֶׁצָּבַרְתִּי אוֹ שֶׁהִפְסַדְתִּי
וְכָךְ הוֹפֵךְ אֶת הַמִּנוּס לִפְּלוּס וּלְהֶפֶךְ
מַכְפִּיל וּמְחַלֵּק אֶת מְנַת חֶלְקִי בַּשָּׁנִים
וְלֹא עוֹזֵב, עַד שֶׁמְּקַבֵּל מִסְפָּר חִיּוּבִי.
.
בחדר הכושר
מַבִּיט בַּצְּעִירִים מְלֵאֵי הָעֱזוּז
הָרָצִים עַל הֲלִיכוֹן
לְיָדִי.
וַאֲנִי, הַיּוֹדֵעַ
שֶׁצָּב וְאַרְנָב
יַגִּיעוּ לְאוֹתוֹ קַו סִיּוּם
מוֹרִיד בְּהֵחָבֵא
אֶת מַד הָעֹמֶס הַקָּצוּב
לַמִּינִימוּם
הוֹלֵךְ לְאִטִּי
אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַטּוֹב
קוֹרֵא בְּסֵפֶר שִׁירָה
הַמֻּנָּח עַל מַד
הַזְּמַן שֶׁנִּשְׁאָר.

.

.
המשך

מודעות פרסומת

21 Responses to משירי "צירי חיים"

  1. Giora Fisher הגיב:

    אילן ברקוביץ' קורא בדף הפייסבוק שלו את "בעיניים עצומות" מתוך "צירי חיים" . ד"ר מוטי בנארי מגיב:

    בעיניים עצומות / גיורא פישר

    אֵין
    אֵין כְּמוֹ רַאעֶף! אָמַר הַקַּבְּלָן עַל בְּכִיר פּוֹעֲלָיו. שְׁמוֹנֶה שָׁנִים
    הוּא עוֹבֵד אֶצְלִי. סוֹמֵךְ עָלָיו בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
    נוֹלַד לוֹ אֶתְמוֹל בֵּן עֲשִׂירִי, צִיַּנְתִּי. "עוֹד מְחַבֵּל קָטָן" צָחַק הַקַּבְּלָן.
    נָתַתִּי לְרַאעֶף 250 שֶׁקֶל. מַגִּיעַ לוֹ.
    מִי יוֹדֵעַ מַה יֵּלֶד יוֹם? אוּלַי הֵם עוֹד יַצִּילוּ אוֹתִי.

    אתמול נודע כי כמה ממבצעי הרצח של מלאכי רוזנפלד ז"ל תושב כוכב השחר שבחבל בנימין הם ממשוחררי עסקת שליט. כמה שהדבר הזה מאכזב. פעילי טרור משתחררים בעסקה של שחרור שבויים וחוזרים אל הטרור ושוב נלכדים. מעגל הדמים לא נפסק.
    השיר שלפנינו, פרי עטו של המשורר האביגדוריאני הנודע גיורא פישר (יליד 1951), המופיע בתוך ספר שיריו השני, "צירי חיים" (2014, הוצאת קשב לשירה, עמ' 49), מתמודד בעצם עם השאלה הזאת: מתי ואימתי מעגל הדמים בינינו לבין הפלסטינאים ייפסק.
    למשורר אמיר גלבע יש שיר שנקרא "עינינו הנעצמות" והוא שיר מופשט שרק ברמיזות ניתן ללמוד ממנו על נסיבות כתיבתו. השיר שלפנינו, "בעינים עצומות", הוא לא מופשט ולמעשה אפילו היפר-ריאליסטי, אבל זה לא אומר שלא תיתכן עבודת-בילוש שירית מרתקת לגביו. כך למשל מזכירה לידת הבן העשירי של הפועל הערבי ראעף את שירו של המשורר אברהם שלונסקי, "נדר", שהתייחס בשעתו לאימי השואה ולצורך לזכור אותם ולא לשוכחם ככתוב בשיר "דבר לא לשכוח עד דור עשירי. שירו של שלונסקי מתחיל כזכור במילים "על דעת עיני שראו את השכול ועמסו זעקות על לבי השחוח". פישר הוא אב שכול, שאיבד את בנו מרום במהלך מבצע חומת מגן.
    אפשר לקרוא את השורה החותמת את השיר גם בהקשר ביוגרפי, "מה ילד יום" כביטוי דו משמעי למשל המזכיר את מות הבן. ואפשר גם לא לקרוא אותו בהקשר ביוגרפי ולחשוב על הפראזות מלשון היום-יום שהוא מכיל כגון "אין / אין כמו ראעף" וגם "מגיע לו" המפורסם. זה אולי נוסך על השיר נופך קליל יותר לכאורה אבל כשחושבים עליו קצת יותר לעומק חוזרים אל מעגל הדמים. האם האמירה של הקבלן על כך ש"עוד מחבל קטן" נולד היא למשל גזענית? ברור שכן. אבל מעבר לגזענות מסתתרת אמת קשה. השיר מבקש שלא נשכח אותה.

    תגובתו של מוטי בנארי:

    אני קורא את זה לא כשיר פוליטי, אלא כשיר הרבה יותר אישי, עמוס באירוניה עצמית.

    הדובר נוכח בסיטואציה שבה הקבלן מדבר.
    לכאורה יש סתירה עמוקה בין דבריו של הקבלן על ראעף כפי שהם מצוטטים בשורה השלישית: "סומך עליו בעיניים עצומות" לבין דברין בשורה הרביעית: "עוד מחבל קטן". הרי מי שאפשר לסמוך עליו לא מגדל מחבלים. הסתירה הזאת היא במוקד תשומת הלב. איך אפשר להסביר אותה?
    אפשר לטעון שמה שהקבלן אומר, זה שניתן לסמוך עליו כאיש מקצוע אך לא כבן אדם. כאיש מקצוע – הוא עושה את עבודתו היטב. כבן אדם – הוא מועד לפורענות. כאיש מקצוע הוא מחפש פרנסה וזקוק למעסיק היהודי, כבנאדם – הדבר היחיד שאנחנו יודעים עליו זה שהוא מייצג את האויב. אלה כמובן סטריאוטיפים מכלילים, וזה מה שמאפיין את הקבלן – אמירות סטריאוטיפיות.
    אפשר גם לערער על האמינות של כל אחת מהאמירות.
    הוא צוחק דווקא כשהוא נוקט באמירה השנייה, אז אולי זוהי באמת רק בדיחה לא מוצלחת, הסתלבטות בין היהודים על חשבונו של הערבי, המסר במקרה כזה: הוא כן סומך על ראעף, אבל לא על הערבים ככלל.
    ואולי דווקא האמירה הראשונה היא הלא אמינה, מעין דיבור קלישאתי של קבלן שיגיד כל דבר כדי לרצות לקוח, ושאינה מייצגת את מה שהקבלן באמת חושב, ואילו האמירה השנייה, המלווה בצחוק חושפת את מה שהקבלן באמת חושב, והצחוק הוא של מסיכה להסתרת הרצינות של האמירה: אסור לסמוך על הערבים.

    אין צורך להכריע בין האפשרויות כי כולן בסופו של דבר מייצגות במידה כזאת או אחרת את אותו מסר: הערבי הוא האויב ואסור לסמוך עליו. בין אם ראעף חריג, בין אם לא, זה לא יכול להשפיע על המסר הכללי של הקבלן.

    אבל למרות כל זה, לדעתי, זה לא שיר פוליטי כלל.
    המסר אינו סאטירה או מחאה פוליטית כנגד המצב, או כנגד חוסר האונים.
    המסר הוא אישי. מה שמצוי במוקד האמיתי של השיר זה מה שעובר על הדובר בנוכחות האמירות האלה.
    הן מביכות אותו. עושות לו הרגשה לא נוחה. הוא הרי לא כזה, הוא אפילו מעורה בפרטי חייו של ראעף מספיק כדי לדעת שנולד לו עוד ילד, הוא אדם מסוג אחר, הוא מהטובים, בעל כרחו הוא מוצא את עצמו חלק מהדיאלוג הסטריאוטיפי הזה, הקבלן, בכך ששיתף אותו בהגיגים הסטריאוטיפיים האלה, הפך אותו למעין שותף סמוי, לפחות לרגע, לפחות בעיני עצמו, ומאוד מאוד לא נוח לדובר עם זה.
    הוא מצ'פר את ראעף כפיצוי על האמירות האלה, מגיע לו פיצוי. אולי גם בגלל שהוא איש מקצוע טוב, אולי גם בגלל שנולד לו ילד עשירי, אבל בעיקר בגלל שהוא רוצה להביע את הסתייגותו מכך, שרואים בראעף אויב, על לא עוול בכפו.

    ואז מגיע המשפט האחרון העמוס סארקזם, אירוניה עצמית מרה.
    הדובר לועג לעצמו.

    לכאורה, הוא רוצה לתת לראעף את הכסף כי הוא אחר, שונה מהקבלן. הוא לא מנצל פועלים, הוא איש הגון, נדיב, רוצה להכיר את האחר, ובעיקר לא שבוי בסטריאוטיפים, ההתעניינות בחייו של ראעף ומתן הכסף אמורים להעיד על כך, אבל בפועל, אל תוך האקט היפה הזה משתרבבת לה מחשבה פרקטית וננעצת במוחו של הדובר, מחשבה שנשענת בדיוק על אותם סטריאוטיפים, שהרי ממה אמורים ה 250 ש"ח להציל אותו, אם ראעף אינו באמת אויב?

    ודווקא הפן האישי האירוני הזה, הישיר, הכן כל כך, שמאפיין אותך גיורא בכל כך הרבה משיריך, הוא שהופך את השיר הזה לשיר גדול.
    אז יסלח לי אילן ברקוביץ'. הוא פספס את העיקר, לטעמי.

  2. Giora Fisher הגיב:

    אילן ברקוביץ' קורא בשני שירים חסרי שם מתוך "צירי חיים" (הוצאת "קשב לשירה" תשע"ד), שפורסמו בעתון "הארץ":

    "עיניים רעבות" מדור השירה של אילן ברקוביץ' בפייסבוק

    ראיתי אותו דרך חלון המטבח – – – / גיורא פישר

    רָאִיתִי אוֹתוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַמִּטְבָּח, מִסְתּוֹבֵב בַּחֲצַר הַמֶּשֶׁק. מִשּׁוּם
    מָה לָקַח לִי זְמַן לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁזֶּה הוּא, הַיַּלְדּוֹן הַמָּתוֹק שֶׁלִּי.
    רַצְתִּי אֵלָיו, חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ חָזָק חָזָק, לִטַּפְתִּי אֶת שַׂעֲרוֹתָיו
    וְאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁהוּא הֲכִי חָמוּד וְאוֹתוֹ אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב בָּעוֹלָם.
    הוּא הִבִּיט בִּי, מֻפְתָּע מִפֶּרֶץ הָאַהֲבָה. כְּדַרְכָּם שֶׁל יְלָדִים, נִסָּה
    לְהֵחָלֵץ מִזְּרוֹעוֹתַי. לֹא נָתַתִּי לוֹ לָלֶכֶת בְּקַלּוּת. הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
    שֶׁהוֹפִיעַ, הָיְתָה לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים. אָז הוּא נִרְאָה כְּמוֹ כְּשֶׁהָיָה
    בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה.
    לִפְנֵי הַצָּבָא.

    לפני שבועות אחדים, בשעה שקיבלתי לידי את המוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", נתקלו עיני בשני שירים מפרי עטו של המשורר גיורא פישר (יליד 1951, מושב אביגדור). השירים היו מוכרים לי מבלוגו של המשורר באתר "בננות בלוגס". השיר שהודפס שני, "גם לפני אחת עשרה שנים – – -", ציין 11 שנים לנפילת בנו של פישר, מרום, במהלך מבצע "חומת מגן" בג'נין, ב-5.4.2002. השיר שהודפס ראשון ומופיע כאן (ובספר בעמ' 41 בשער השני מתוך חמישה שנקרא "החסד ההוא") התפרסם לראשונה בבלוג ב-22.1.2013. זכרתי אותו היטב. חשבתי בשעתו לכתוב רשימה אודות השיר הזה אולם הדבר לא יצא לפועל. בינתיים עליתי לאוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, דפיו הגדולים של המוסף בידי. התיישבתי על מושב סמוך לחלון והתחלתי קורא שוב בשני השירים. בשיר "גם לפני אחת עשרה שנים – – -" משווה פישר בין האפשרות של הרס המכונית שבה לקח את בנו שהוזעק לצבא ערב הנפילה לבין מה שארע בסופו של דבר (מות הבן). וכך הוא חותם את השיר הזה: "המכונית שלמה, עצמות לא נשברו / רק מרום טוטל לוס." (עמ' 43 בספר). זו משוואה חזקה, לטעמי חזקה מדי, בין הגוף הדומם של המכונית לבין הגוף החי שנהרג. מכאן המשכתי לקרוא את השיר הראשון, זה שמונח כאן, ואז ארעה אצלי תופעה של היקוות דמעות בכריות העיניים. מיהרתי להסיר את העיניים מהשיר ומיד השבתי אותן בחזרה אליו וחשתי כיצד עוד ועוד דמעות נאספות מתוכי כלפי חוץ. באבחה קיפלתי את העיתון אל תוך הילקוט שלי והחלטתי לשוב ולקרוא בשיר כאשר אגיע הביתה. כעבור כמחצית השעה, לאחר שהגעתי לביתי, נטלתי שוב את העיתון אל ידיי ושוב ארעה אותה התופעה. דמעות נקוו בכריות עיני ואיימו להתפרץ. החלטתי שלא אבכה ואנסה להבין מה בשיר גורם לי לחוש כך. ידעתי שככל שאתמסר אל השיר ומחברו כך יתפרץ הבכי ולא אוכל לקרוא בשיר בצורה ביקורתית כפי שרציתי. ואז הבנתי את שארע.
    השיר מחזיק תשע שורות. הוא נכתב בשורות ארוכות יחסית ובלשון דיבורית, שאופיינית לסגנון כתיבתו של פישר גם בספרו הראשון, "אחרי זה" (2010, עם עובד), וגם בספר הנוכחי, שפותח גם במהלכים פואטיים חדשים, שבהם לא אגע כאן. למרות שלכאורה הוא נבנה כמקשה אחת למעשה יש בו הבחנה ברורה בין האב לבין הבן. יש שישה פעלים המבטאים את פעילות האב לעומת בנו (ראיתי; רצתי; חיבקתי; אמרתי לו; לא נתתי לו ללכת) ולעומתם יש חמישה פעלים, לפחות, המבטאים את פעילות הבן לעומת האב (מסתובב; הוא הביט בי; מופתע; ניסה להחלץ מזרועותי; הפעם האחרונה שהופיע). האבחנה בין קבוצות הפעלים הללו בשיר ברורה: האב פעיל בעוד הבן, ברוב הפעמים, סביל. מה אפוא גורם לי להתרגש כל כך מן השיר הזה? אם האבחנה בין הבריות המתוארות בשיר היא כל כך ברורה (האב החי והבן המת) הרי הקריאה בשיר יכולה להיות מפוכחת, לא סנטימנטלית. אלא שהאבחנה הזאת היא לא כל כך ברורה כפי שהדבר נדמה ממבט ראשון. למעשה היא מטושטשת לחלוטין באמצעות שרשרת ביטויים חיים, הם שהולידו בעיני את הדמעות. שימו לב: "רצתי אליו, חיבקתי אותו חזק חזק, ליטפתי את שערותיו / ואמרתי לו שהוא הכי חמוד ואותו אני הכי אוהב בעולם". זו קרבה עזה בין האב והבן, קרבה אינטימית, לא ספרותית, מעליה ניצב הביטוי הייחודי, שאני בספק אם נוכל למצוא כמוהו בנקל בשירים אחרים: "הילדון המתוק שלי". כאן, בנקודה הזו בדיוק, כך אני מרגיש, ישנה הלחיצה על כיס הדמעות בעיניים כדנדון פעמון הנשמע למרחוק והולך ומתקרב עד אליך: הילדון המתוק שלי. כל הורה שאוהב את ילדיו שומע את הצליל המיוחד של הדבר הזה.
    היבט ביקורתי נוסף, חשוב לא פחות בשיר שלפנינו מהמימד הרגשי העמוק המצוי בו, הוא זה של החתרנות הפישרית המוכרת בשירי הזיכרון שלו אל בנו. קראתי כי פישר הצטער על כך שהשיר הזה וזה שהודפס מתחתיו לא פורסמו ביום הזיכרון, ערב יום העצמאות השתא אלא בשבוע שלאחר מכן. לדעתי מועד הפרסום דווקא היטיב עמם משום שהפואטיקה של פישר חותרת תחת האתוס הלאומי של טקסי הזיכרון, גם אם הוא עצמו יתכחש לדברים, לכן, שלא בכדי, השיר עוסק בזמן שקדם לצבא, כשמרום הבן הוא בן שבע עשרה והשנה היא 1999 בקירוב (הוא נולד בשנת 1982). אני חוזר אל רגעי הפרסום של השיר בבלוג של המשורר. באחת התגובות שם אני קורא את המשורר מסביר למגיבים באתר כי השיר הוא חלום שנחלם על ידו, בא וטלטל אותו ו"אני כבר לא מאופס כמה ימים". אפשר להשתמש בחיווי הזה – אם כי הוא לא הכרחי כדי להבין את השיר – ולחשוב על הנסיבות שהביאו לכתיבת השיר-חלום הזה. ויש כאן עוד דבר חשוב, בהקשר הזה. זה שיר שלא אכפת לו משירה או שיריות או ניתוחים ספרותיים. הוא קיים לכשעצמו. הוא לא מבקש לשאת חן בעיני מישהו. הוא מבקש להחיות את הבן המת. אם אמשיך לחשוב על כך, אותן דמעות שנקוו בכריות עיני, ימצאו את מקומן החוצה וזאת עלולה להיות בעיה משום שכאשר אני בוכה כל השכונה שבה אני גר מתעוררת. אפילו ילדי הקטנים עלולים להתעורר, גם הילדון המתוק שלי.

  3. Giora Fisher הגיב:

    ראיון עם גיורא פישר בבטאון המועצה האזורית באר טוביה
    http://beer-tuvya.digitaler.co.il/beer-tuvya3/index.html

  4. Giora Fisher הגיב:

    שלומית שביט מגיבה לרשימה של אלי הירש שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"

    שלומית שביט
    תגובה לאלי הירש קורא שירה, 7 לילות, ידיעות אחרונות, 22.08.2014. "מצוות אכילת מרור"-ספרו החדש של גיורא פישר "צירי חיים".

    גילוי נאות בפתח דברי:
    ב-22 באוגוסט אני בחופשה על הכרמל בחיפה – "בית- בטוח" לניעור "רסיסי מלחמה" מרסקי נפש. אני לוקחת עימי את 2 ספרי השירה היחידים של גיורא פישר. את "המשורר-החלבן" (זה הכינוי שנתתי לו בהמשך ביני לביני), איני מכירה אישית, גם לא שמעתי את שמעו מעולם קודם לחודשי המלחמה, ש"חיברוני" מצורך פנימי של "איחוד" ל"פייסבוק". כאן נחשפתי, בדרך מקרה, לראשונה, למעט משיריו. הם הקסימו אותי. וכך מצאתי עצמי מבקשת ב"מדיום" הנ"ל לשגר אלי את ספרי שירתו. בערב שבת התמוגגתי על פסוקי השירה, ובבקרו של שבת, בעת אתנחתא בבית-קפה פתוח בצעידת הבקר, נפלו עיני, על הכותרת ב-"7 לילות" הנושאת את כותרת המשנה:"ספרו החדש של גיורא פישר… ". האמן לי, אלי, מ"החום שבתנור" נעתקה נשמתי… נרגשת כולי, קראתי בשקיקה את הכתבה (גילוי נאות 2: קוראת "אותך" לא תמיד), וגיליתי בתודעתי חסר כמו "בור עמוק". בזכותך, אלי, השלמתי את עיקרי "הריק" אצלי, שלא ידעתי כלל על קיומם. למעשה, מאז הימים בהם החל האיש לכתוב דברי שירה. תודה על כך. רק מאוחר יותר, ממש לקראת כתיבת שורות אלה, "אספתי", מתוך הסקרנות שעוררת בי, מן התקשורת, עוד תובנות וידע לגבי הספרים והמשורר. גם על כך תודה.

    אך כאן גם מתחיל ה"אבל", שגרר אותי לכתיבה זו:
    הכתבה הצהירה על עיסוק ב"צירי-חיים",הספר השני של פישר, שזה עתה יצא לאור, אלא שמחציתו הראשונה של מאמר הבקורת, מסיבה לא ברורה לי, עסקה רובה ככולה בתגובתו של המבקר הספרותי דן מירון (שבספרי הבקורת שלו הגיתי בשנות ה-70, "יומם ולילה", בחוג לספרות עברית בא"ת), ל"שירת השכול" של "אחרי זה" (2010) – נהי של המשורר על בנו יקירו מרום, לוחם שנפל ב-2002 בקרבות ג'נין.

    האמת ? התבלבלתי…
    העמדתו של מירון "שנגרר למתקפה בוטה על פישר" במרכז הדברים, תוך התנצחות צודקת שלך,לדעתי (כמו זו של רן יגל, nrg 16-11-2010, "על ואחרי זה"), כנגד הבקורת על "הנרקיסיסטיות" של האב השכול, יצרה דיסוננס כפול: ביני קוראת המאמר שצפתה להתמקדות ב"צירי חיים", באופן מנותק ממירון (הלא רלוונטי לספר האחרון), כמו גם הפער העצום בין המאמר השכלתני (צפוי אמנם ממבקר ספרותי), לבין תחושותי הנרגשות, כמי שאך סיימה לקרוא שירים "נוגעי-לב" שצריבתם טרייה.

    ועוד "2 מילים" לגבי דן מירון, ש"עבר", לדברי יגל, "את גבול הטעם הטוב בראיון ב"הארץ", שלא לדבר, לעומת עמדת מירון, על פרס ר"ג לספרות ביכורים לשנת 2011, בו זכה פישר על ספרו זה (חתומים: פרופ' זיוה שמיר, עדנה קפלן-הגלר, פרופ' ניצה בן דב, ד"ר ליליאן צבי-גורי), וצרוף "הבשורה ברפת" לאוסף שמאגד את "השירים הכי יפים בעברית" מראשית הציונות ועד ימינו (מנחם בן ודורון קורן, עורכים):
    עיון מרפרף "לכבוד" כתיבה זו, בחלק מספרי השירה בספרייתי, הנוגעים בשכול – "נער שב מן הצבא", יצחק שלו (שהיה מורה נפלא שלי דווקא לתנ"ך אחרי מלחמת 6 הימים בביהמ"ד למורים "ילין" בירושלים),
    יהודה עמיחי, "שירים 1948- 1962", אסופת שירי שכול – "החיילים בוכים בלילה"-"שירים על מלחמות ושלום", עקד, תשכ"ז [המשוררים העבריים, "דור תש"ח" – "שירה צעירה": אמיר גלבוע (שדן מירון, אגב, הציב את שירו זה "ואחי שותק", כמוטו לספרו על שירת דור תש"ח), ח. גורי, עמיחי, מ. בן שאול, מ. וינקלר, יעוז-קסט…], מגלה כי שירת השכול פנים רבות לה: מסגנון של שירה מגוייסת לערכים קולקטיביים-לאומיים של "אנחנו", לשירת שכול של אחרי 67 במקביל ל"מלחמת ההתשה" על גדות הסואץ, בה נפרמים "החוטים הגסים המחברים את השכול הפרטי עם הלאומי" ("האם השכול מת"?, רוביק רוזנטל, סדרת הישראלים, כתר), כאשר מלחמות ישראל משנות ה-80 ועד ימינו (מה שלא נמצא בספרים אלו), יוצרים שירת שכול בעלת שונות רחבת יריעה ב"מה" וב"איך", המושפעת משינויים חברתיים-תודעתיים, "תוצרי הסקטוריאליות וההתפצלות השבטית "שניזונים מאידיאולוגיה רב-תרבותית, בעולם פוסט-מודרניסטי בו כל נרטיב לגיטימי" (שם).

    רצוני לומר: מה טעם היה, לאור כל השינויים שעברה שירת-השכול העברית, לדן מירון, בפסילת שירת-שכול שנכתבה במאה ה-21, של מי "שמהרהר הרהורים של מורה", של מי "שלא יהיה משורר לעולם"???

    ועכשיו, באמת "אפשר לבחון את שירתו של פישר במנותק…":
    אבל רגע אחד לפני, במבט מכאן ל"למעלה", יכולה לומר ש"חטאתי" אף אני…
    באופן מקביל אליך, אלי, עסקתי בהעצמת יתר של דן מירון בהקשר ל"אחרי זה", במקום בספרו החדש של גיורא פישר"…
    אז הנה "נקודה" "חדשה המקלקלת את השורה", מה שאפשר לקרוא "צירי כתיבה". מילא. אלה כנראה החיים…

    למדתי מדבריך, ואכן נגלה לעיני בקריאה חוזרת ביתר שאת, העיקרון הקבוע של 2 עמדות מנוגדות העומדות להכרעה, ושיווי המשקל אליו חותר הדובר השירי. הקריאה הראשונה שלי בשיריו ב-2 הספרים, נגעה בי, כפי שציינתי בפתיחת דברי, בעיקר משום המאפיינים שציינת: שירים "צנועים", "חדים" ו"צלולים"- מאפיינים שנרמזים כבר מצילום שער יפייפה בפשטותו, ובערגה שהוא יוצר לארץ ישראל "האמיתית" נטולת הפומפוזיות של פעם, כמו גם מן ההקדשה היחודית להוריו "הטובים. הציונים". מרגש אותי הביטוי הצנוע והאוהב הזה.
    ההצלחה כדבריך,"ללכוד מורכבות קיומית במילים מועטות ומדוייקות", היא נכס שקיים בשירה הצעירה, אלא שבשירתו של פישר, לא בשונה מנוספים, היא עוצמתית, משום היכולת להתחבר ללא קושי להויה המתוארת; משום העדר פיתוחיות מסועפת ציורית, כשההתמקדות היא באמיתות יומיומיות מוכרות מתוך חיינו אנו.

    לא אחת אני מוצאת את עצמי כ"אני השירי", בשיריו הוא. הוא הופך לאני. לא הסיטואציה המתרחשת היא הקובעת, אך ה-state of mind הנלווה לה- הסיטואציה הנפשית הנובעת מזו החיצונית. העצמה הרגשית המכונסת והעצורה, תרתי משמע, באה לביטוי ב"מה", אך גם ב"איך": לעיתים קרובות ע"י שמוש במילה אחת בודדת, והמודגשת דווקא בטורים הקצרים, בפסיחות משמעותיות, בסימני הפיסוק, במרווחים ה"אנכיים" בין מילים בשיר. התבנית השירית הזו, מונעת גלישה לסנטימנטליות "דביקה"- "מתבכיינת". "קור הביטוי" עומד בהנגדה לצירי-חיינו, המיילדים אותנו בכאב כל פעם מחדש:

    לסיום, אוכל רק לומר: אני אצפה לספר שיריו הבא של גיורא פישר. משום האמת החדה כתער המצטיירת בשיריו. מפאת הגילוי מתחת לכיסוי. כיסוי המצריך אותי כקוראה להתעכב על מהויות מרומזות בשיר, להתבונן לתוך עצמי, להביט ב"לבן שבעיני" מציאות חיי. "יהלום הוא שיר (וכנראה גם להפך-ש.ש)/ הנוצר עמוק בבטן/ אם ילוטש, תראה איך אור/ העולם נשבר בתוכו" (ג. פישר, "נשבר בתוכו"

  5. Giora Fisher הגיב:

    ראיון שעשה אשר קשר במוסף הדרום של "ידיעות אחרונות" עם צאת "צירי חיים".

    https://dl.dropboxusercontent.com/u/35009982/Interview.PDF

  6. Giora Fisher הגיב:

    ורד זינגר ב"יקום תרבות" על "צירי חיים"

    "צירי חיים" – ילקוט הכלים הנדירים של גיורא פישר אפריל 18, 2015 מאת ורד זינגר

    http://www.yekum.org/2015/04/%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8/#comment-10220

  7. Giora Fisher הגיב:

    המשורר חן קליינמן על השיר "סוס רתום" במדיאטק בחולון.

    סוס רתום/ גיורא פישר

    גַּם כְּשְׁיִּהְיוּ הֵם הוֹרִים
    וְיֹאהֲבוּ אֶת יַלְדֵיהֶם בְּכֹל מְאֹדָם,
    לֹא יַעַצְרוּ יְלָדֵינוּ
    וְיִתְּנוּ דַּעְתָּם עַל אַהֲבָתֵנוּ שֶׁלָּנוּ
    לָהֶם.
    סוּס רָתוּם הִיא לְמִרְכֶּבֶת גּוּפָם
    בֵּין אִם יַצְלִיפוּ אוֹ יַגִּישׁוּ לְפִינוּ
    קֻבִּיּוֹת סֻכָּר
    אֶת גַּבֵּינוּ יִרְאוּ וַאֲנַחְנוּ
    נִשְׁעַט

    *מתוך "צירי חיים", בהוצאת "קשב לשירה", 2014

    בשיר זה, המשורר גיורא פישר (יליד 1951) מסביר כי ילד לעולם נותר ילד להוריו כשם שהורה לעולם נותר הורה לילדיו. תפקידים משפחתיים יכולים רק להתווסף, אך לא להשתנות – הילד יכול להיעשות גם להורה, אבל מול הוריו הוא ילד לעולם. השיר מוּשתת על ריצת הזמן – הילדים גדלים, יולדים ילדים וממשיכים לשעוט קדימה. כך גם הוריהם. אבל הם, ההורים, בנפשם לעולם יהיו רתומים לפני מחנה ילדיהם – אהבתם תעשה למענם כל שביכולתהּ, בין אם הילדים ינהגו בהם במתיקות (אמִתית או מדומָה – "קוביות סוכר") ובין אם לאו ("יצליפו"). המשורר ממחיש לנו כי אהבה הוֹרִית היא אהבה שלא ניתן להקדים אותה – היא מקדימה את תמורות הזמן, ולעולם ההורים משגיחים השגחה פרטית על ילדיהם, אנוּסֵי דאגה.

  8. גיורא פישר הגיב:

    פתיחת שנת הלימודים תשע"ז: חילי טרופר על השיר "אמשיך" ב"ידיעות אחרונות"
    http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4848859,00.html

  9. גיורא פישר הגיב:

    בכל סרלואי "האין ממלא את הלב" במוסף השבת של "מקור ראשון" על "מה למדת מהסיפור" (עם עובד 2017)https://musaf-shabbat.com/2017/09/17/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91-%D7%91%D7%9B%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99/

  10. גיורא פישר הגיב:

    https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.4385593

    יותם ראובני על "מה למדת מהסיפור" עם עובד 2017

  11. רעות הגיב:

    שלום גיורא,
    אפשר אולי לקבל את כתובת המייל שלך?
    תודה, רעות

  12. גיורא פישר הגיב:

    מאירה ברנע גולדברג על שירי גיורא פישר
    https://www.melabes.co.il/home/supermommy/4527

  13. גיורא פישר הגיב:

    http://saritflain.co.il/?p=5441

    שרית פליין על "מה למדת מהסיפור"

  14. גיורא פישר הגיב:

    איה אליה בידיעות אחרונות .ראיון עם צאת ,מה למדת מהסיפור"

    https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4997203,00.html

  15. גיורא פישר הגיב:

    פעילות של משרד החינוך לתחילת השנה על השיר "אמשיך" (צירי חיים קשב לשירה תשע"ד)

    http://pop.education.gov.il/tchumey_daat/safrut/chativat-beynayim/noseem_nilmadim/rayonot-ptihat-shana-safrut/

  16. גיורא פישר הגיב:

    השיר "אמשיך" בפורטל משרד החינוך, הצעת עבודה למורים לתחילת שנת הלימודים

    http://pop.education.gov.il/tchumey_daat/safrut/chativat-beynayim/noseem_nilmadim/rayonot-ptihat-shana-safrut/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s