שער שלישי- מעגל הזיכרון

שער שלישי- מעגל הזיכרון

שער זה כולל דיון במשמעותו ובתוכנו של הזיכרון ההיסטורי בזהות היהודית. השער מציע בפני הלומד את האפשרות להגדיר את עצמו כיהודי על בסיס הרגשתו שהוא חלק מהרצף ההיסטורי היהודי, שהוא קשור לאירועים היסטוריים מתולדות העם היהודי ושהזיכרון ההיסטורי המשותף משפיע על חייו בהיבטים שונים.

בתחילת הפרק אנו מעלים את השאלה "האם לזיכרון העבר ישנה חשיבות בהווה?". בהמשך השער אנו בוחנים כיצד משמש הזיכרון לעיצוב זהות ולסיום השער אנו בוחנים כיצד משפיע הזיכרון על הזהות היהודית כיום.

פרק א: על הזיכרון ועל השכחה

במרכז הפרק עומד הדיון בשאלה האם אמנם לזיכרון ישנה חשיבות בחיי האדם או שאולי דווקא השכחה עדיפה על הזיכרון. למרות שהפרק בנוי כעימות בין הזיכרון לשכחה, בסופו אנו מציגים עמדה המקנה חשיבות רבה לזיכרון.

אנו פותחים את הפרק בפסוקים מהתורה הרואים בזיכרון ההיסטורי ציווי אלוהי. הציווי האלוהי הוא בראש ובראשונה לאדם עצמו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים". אולם הזיכרון איו רק עניין אישי אלא חובה חינוכית של ההורים כלפי ילדיהם, ושל דור המבוגרים כלפי הדור הבא.

הזיכרון הוא אמצעי לשינוי והתקדמות. לזיכרון ניתנת משמעות, ומשמעות זו היא הסיבה בשלה יש לזכור להזכיר, ולהעביר הלאה לדורות הבאים.

"בכל דור ודור חייב אדם"

ראינו שהתורה מציגה את הזיכרון כחובה דתית. חובת הזכירה מתייחסת בראש ובראשונה לזיכרון של יציאת מצרים. במקור הבא אנו רואים כיצד הפכו חז"ל את הציווי המופשט למעשים טקסיים. חז"ל הבינו שהזיכרון המופשט עלול להשתכח עם השנים ובכדי שאדם יקיים את הזיכרון עליו לחוש שהוא עצמו עבר את החוויה. זהו העיקרון עליו מצביעים אינפלד ונורה – הפיכת החוויה ההיסטורית לחוויה אישית. במילים אחרות: בדברים אלו מהמשנה חז"ל שואפים להפוך את ההיסטוריה לזיכרון. מהיסטוריה לאומית לזיכרון אישי.

  כאמור, חז"ל הפכו את הציווי המופשט למעשה מוחשי שמתרחש בערב פסח – ליל הסדר. המסגרת אותה הם קבעו היא של ארוחה חגיגית הכוללת אכילת דברי מאכל בעלי משמעות סמלית. טקס שגם כעבור אלפי שנים מרבית הציבור הישראלי-יהודי מקיים בדרך זו או אחרת. הבחירה של חז"ל דווקא באירוע משפחתי הכולל אכילה ושתייה, כדי שיהיה זה שיעביר לדורות הבאים את הזיכרון ההיסטורי, היא בחירה שמוכיחה את עצמה. השילוב של אירוע משמח עם מסרים עמוקים גורם למסרים אלו לעבור ביתר קלות לדורות הבאים. אכילת בשר הקורבן מסמלת את ההצלה של בני ישראל (בכך שאלוהים פסח על בתיהם בזמן מכת בכורות), אכילת מצה מסמלת את יציאת מצרים והמרור מסמל את העבדות. ללא אזכור של השעבוד והעבדות החירות מאבדת את משמעותה.

ישנם כאן שלושה חלקים:

אמירה בפה "כל שלא אמר שלושה דברים…"- אין להסתפק בזיכרון מופשט ולא ברור במחשבה בלבד.

חיבור הזיכרון לפעולה מעשית- אכילת פסח מצה ומרור.

והעיקר הוא נתינת משמעות עמוקה ורוחנית לפעולה, מבחינת קידוש החומר.

"שהר הזיכרון יזכור במקומי"

לעומת המקור הקודם שרואה בזיכרון הלאומי עניין מהותי וחשוב, שירו של יהודה עמיחי מתייחס לזיכרון הלאומי כעול, כנטל, כמעמסה כבדה.

בדבריו מתייחס עמיחי למוסדות לאומיים ודתיים שתפקידם לזכור ולהזכיר: הר הזיכרון, גן לזכר אנשים שמתו, בניין המוקדש למתים, בית הכנסת, תפילת ה"יזכור" ועוד. עמיחי מתאר את התרבות היהודית-ישראלית כתרבות של זיכרון שמרוב יחס של כבוד כלפי העבר הופכת למעמסה כבדה בהווה. עמיחי מביע בשיר את הרצון שלו לנוח מהזיכרון. לנוח מהזיכרון הלאומי שלתחושתו של עמיחי משתלט גם עם הקיום האישי. עמיחי רואה במוסדות הזיכרון מקומות שבהם זיכרון העבר נשמר אולם בחייו הפרטיים הוא מבקש לחיות את ההווה.

מצד שני הקושי בזיכרון נובע מקשר רגשי לזיכרון, מדובר בעיקר בזיכרון הנופלים שהוא קשה מאוד. הדגש הוא א"כ להיזהר מהשתקעות בזיכרון ובאבל, והצורך להרפות כדי להמשיך הלאה.

בזכות הזיכרון

עד כה הצגנו את החשיבות של הזיכרון ואת הביקורת על ההשתקעות המוגזמת בזיכרון. לסיום הפרק אנו מביאים את דבריו של ברל כצנלסון על השכחה והזיכרון.

 

הרקע לכתיבת הדברים: בליל תשעה באב בשנת 1934 יצאו חניכי תנועת הנוער "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, מנהיג פועלים, הוגה ועיתונאי, הזדעזע למשמע עובדה זו. הוא פרסם בעיתון "דבר", שהוא היה עורכו, מאמר בשם "חורבן ותלישות". במאמר זה הוא הביע את זעזועו מהמעשה ושאל שאלות קשות לגבי היחס של הנוער העברי לעברו. בתגובה למאמרו פרסמו מדריכי התנועה מכתב בו הם תוהים על דעתו של ברל. לדבריהם הם כחילוניים אינם רואים לצורך לציין את יום זה. בתגובה למכתבם פרסם ברל מאמר נוסף בו הוא מסביר את משמעותו של הזיכרון הלאומי עבורו. המקור שלפנינו לקוח מדבריו אלו של ברל. ראוי לציין שברל היה ממנהיגיה של תנועת הפועלים הישראלית בראשיתה והיה חלק מתנועה מהפכנית שקראה לבנות עולם חדש טוב יותר.

לדעת ברל הזיכרון והשכחה לא יכולים להתקיים זה ללא משנהו. קיום ללא זיכרון הריהו הווה ללא עבר. ללא תרבות, ללא מדע, ללא המשכיות. קיום ללא שכחה הוא שיעבוד מוחלט לעבר ללא התחדשות וללא יצירתיות. ברל מסביר את דברי ההגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם  לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לדבריו ביטוי זה מציג תפיסה הרואה את מערבותו של העבר בחיי העם בהווה ואת ההתמזגות של הזיכרון הפרטי של האדם עם הזיכרון הלאומי. האדם אינו נזכר בהיסטוריה הלאומית אלא הופך אותה לערך משמעותי בחייו.

השאלה האחרונה במקור זה מעלה את הנושא של שימור הזיכרון. זיכרון אישי מורכב מחוויות שונות שבאופן שלעתים אינו מודע נחרתו בתודעתנו. זיכרון לאומי לעומת זאת עוצב באופן מודע. גורמים שונים בתקופות שונות בחרו להזכיר אירועים מסוימים ולהתעלם מאחרים, כשבבחירת האירועים ישנם שיקולים שונים. שאלה מעניינת היא מיהו המחליט איזה אירוע ייזכר וכיצד הוא ייזכר. בהיסטוריה היהודית אנו רואים את המקרא כספר שעיצב רבות את הזיכרון היהודי ואת חז"ל שהמשיכו מסורת זו. בפרק הבא נדון במשמעות של הזיכרון לעיצוב ההווה.

פרק ב: תפקידו של הזיכרון בעיצוב ההווה

פרק זה דן במשמעות העולה מהזיכרון. בבסיס הפרק עומדת תפיסה הרואה את הזיכרון הלאומי ככזה שעוצב במטרה להביא את האדם לפעולה או לתודעה מסוימת. שני המאורעות ההיסטוריים אותם נבחן הם יציאת מצרים וחורבן בית המקדש השני. אלו שני מאורעות משמעותיים ביותר בזיכרון היהודי ובפרק זה נבחן מה המשמעות העולה ממאורעות אלו.

כי גרים הייתם בארץ מצרים

בהפעלה זו מוצגים ארבעה פסוקים מהתורה. מדובר במצוות שונות: חלקן מוסריות-חברתיות וחלקן דתיות. המשותף לכל מצוות אלו הוא האזכור של יציאת מצרים. יציאת מצרים מוצגת אם כך כאירוע היסטורי בעל השלכה מוסרית או דתית. אירוע מכונן שאינו מצוי רק בספרי ההיסטוריה אלא אף בספרי החוקים והמוסר היהודיים. יציאת מצרים עוצבה כאירוע מכונן משום שיש בה משום הפיכתו של עם מדוכא ומשועבד לעם בן חורין ומשום ביטוי לבחירת האל בעם ישראל. התגובה ליציאה משעבוד לחרות אינה רק של שמחה על כך שתקופת העבדות חלפה אלא גם לקח מוסרי – על מי שהיה בעברו עבד משולל זכויות להתייחס באופן מוסרי לחלש שבסביבתו. המשמעות הדתית היא שעל העם להכיר תודה לאל, למלא את מצוותיו ולא לעבוד אל אחר.

תוך הדיון במצוות המוסריות והקשר שלהן ליציאת מצרים אנו נוגעים גם בהווה. ראינו שהתורה מחייבת לתת לגר יחס הוגן ומוסרי. כיום ישנם במדינת ישראל עובדים זרים רבים שמקבילים במידה רבה לגר המתואר בתורה (ראוי להזכיר שהתורה משתמשת במושג גר לא במשמעות של גוי שהפך ליהודי אלא של זר – שאינו יהודי הסמוך ליהודים). העובדים הזרים זוכים פעמים רבות ליחס בלתי מוסרי.

 חיים עם הזיכרון

אירוע נוסף שהפך למכונן בתולדות העם היהודי הוא חורבן בית המקדש. חורבן הבית הביא לשבר דתי ובעקיפין אף לעזיבת ארץ ישראל למשך אלפיים שנים. בספרות חז"ל אנו מוצאים דיון הנוגע לדרך עיצוב הזיכרון של החורבן. בדיון שבתוספתא אנו פוגשים שתי דעות: את הדעה של הפרושים ואת דעתו של רבי יהושוע.

המינוח "פרושים" בא בדרך כלל לתיאור של כת מתבדלת בתקופת בית שני שמזוהה למעשה עם חכמי המשנה – התנאים. בהקשר זה נראה שלא מדובר בכת זו אלא בקבוצה שהגבילה את עצמה מהנאות העולם, בשל צערם הרב של חברי הקבוצה על חורבן הבית החליטו לפרוש מתענגות העולם ומכאן שמם – פרושים.

הדיון הוא למעשה על הגבול שבין האבל הלאומי לאבל האישי. כמה יכול אדם לשקף בחיי היומיום שלו את האבל הלאומי על חורבן הבית. הפרושים במעשיהם הראו שעל האדם לחיות את הסבל יום יום, שעה שעה, תוך הגבלות על אכילה ושתייה. רבי יהושוע לעומת זאת מביע חשש שלהגבלות אין סוף ויש סיכוי שהאבל הלאומי ישתלט על חייו של האדם וימנע ממנו חיים נורמאליים. (בדומה לסכנה שבזיכרון שראינו בדבריו של ברל כצנלסון).

חכמים אחרים, ששמם אינו מוזכר, מציעים לבטא את הצער על חורבן בית המקדש באופן סמלי. למשל השארת קטע קיר לא מסויד בבית או שבירת כוס בשעת החתונה.

ההלכה מעדיפה מעשה ולא מחשבה או הרהור. מעשים אלו הם למעשה טקסים. טקס משמעו מעשה או אמירה הבאים לשמר זיכרון. הטקס נובע מהשכחה האנושית ובא להזכיר באמצעות מעשה ריטואלי אירוע עבר חשוב. כך למשל הפכו חז"ל את האמירה המקראית המופשטת לזכור את יציאת מצרים לטקס- ליל הסדר, וכך הרצון לזכור את בית המקדש והפחד מהפיכתו של החורבן לאירוע היסטורי נשכח יצרו את מערכת טקסי הזיכרון.

פרק ג: זיכרון וזהות

השואה וכוח העמידה של העם היהודי

מהי משמעותה של השואה לזהות היהודית בימינו? לצד הקמת מדינת ישראל, השואה היא בוודאי האירוע החשוב ביותר לעם היהודי במאה העשרים ובוודאי האירוע הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית. לאירוע כל כך קשה ישנה בוודאי השפעה רבה על עיצוב הזהות היהודית בפתח המאה ה-21.

אושוויץ או סיני?

אבא קובנר יוצא בדבריו נגד תופעה של התעלמות מזיכרון השואה מתוך הרצון להימנע ולעסוק בתכנים וחוויות קשים. אולם לצד סכנה זו ישנה סכנה נוספת בכל הקשור לזיכרון השואה – הפיכת השואה לאירוע מכונן והגדרת היהדות אך ורק ביחס לשואה. זוהי טענתו העיקרית של הרטמן. לטענת הרטמן, במאה העשרים, לאחר השואה, ישנה נטייה להגדיר את העם היהודי רק דרך רדיפות וסבל. לתופעה זו ישנן כמה השלכות:

           השמים את השואה במרכז ההיסטוריה היהודית מתעלמים בכך מתכנים מהותיים יותר, כמו למשל מהברית שכרת אלוהים עם עם ישראל בסיני. עם ישראל הוא עם הספר ולא "עם השואה".

           עם ששם את אסונו הלאומי הטראגי במרכז הזהות שלו לא יכול להיות עם בריא בנפשו.

           במסורת היהדות הסבל מוביל להתנהגות מוסרית יותר. (ראו בפרק ב'). זיכרון השואה אינו מנותב לכיוון מוסרי אלא לרחמים עצמיים.

כמובן שהרטמן אינו מתנגד להנצחת השואה ולזיכרון השואה. ההתנגדות שלו היא כלפי הפיכתה של השואה לחוויה היהודית המרכזית ולאירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית.

מסעות בני נוער לפולין

שאלת המסעות לפולין. מסעות אלו הפכו לאחד מאמצעי הזיכרון המשמעותיים ביותר של השואה, אולם לצד חשיבותם של המסעות יש הרואים בהם צד שלילי.

           אורון טוען שההצלחה של המסע לפולין דווקא הופכת אותו לבעייתי. זוהי החוויה החזקה ביותר של התלמיד הישראלי והיא הופכת לחוויה מרכזית.

           חלק ממטרות המסע לפולין היא התחברות עם העבר היהודי. אולם לדעת אורון המפגש עם העבר הוא רק דרך מוות – מחנות השמדה ובתי קברות, ואין קשר לקיום היהודי הממשי בעברה של פולין.

           לדברי אורון למסע לפולין יש תפקיד בקיום תודעה הציונית אצל התלמיד. דרך המסע מבין התלמיד את חשיבותה של מדינת ישראל. אולם כך הופכת מדינת ישראל לבעלת קיום רק על רקע טרגדיה לאומית וללא קיום משל עצמה.

כמו הרטמן, גם אורון אינו שולל את הצבת השואה כחלק מרכזי בזיכרון היהודי, אולם כמוהו גם הוא חושש מפני הפיכת השואה לחוויה שתהפוך לבלעדית בזהותו היהודית של הנער הישראלי.

 

 

מרום פישר, בנו של המורה גיורא פישר, נפל בג'נין במבצע חומת מגן. לאחר נפילתו הוזמן אביו להצטרף לסיור של קציני צה"ל במחנות ההשמדה בפולין. אנו מביאים כאן את דבריו שנאמרו במחנה ההשמדה אושוויץ. בדבריו מתייחס גיורא פישר למשמעות זיכרון השואה בימינו.

משוואה יהודית-ישראלית / גיורא פישר

שלושה שבועות לפני שמרום בני נפל בג'נין במבצע ,חומת מגן", כשבוע לפני פסח צלצלה אלינו ידידת משפחה ובקשה לברכנו בברכת "חג שמח". לאחר ששאלה לשלומו של מרום שאלתי גם אני לשלום בנה בן גילו של מרום. היא ענתה לי:

– הוא בסדר, אבל אני מודאגת בגלל אחיו הצעיר. את אחיו הבכור הצלחתי "לסדר" בחייל לא קרבי, אבל הוא הצעיר מתעקש להיות לוחם.

– מה רע בכך? שאלתי, הרי מישהו חייב לעשות זאת.

והיא ענתה לי:

– שמישהו אחר ילך לשם…!

תשובתה הכתה בי באגרוף בשיפולי הבטן. ומאותו רגע עלו וטפסו בי הפחד והאימה. לתחושת הפחד התלוותה תחושת אשמה כבדה.

שאלתי את עצמי: איזה מין אבא אני? אבא טוב היה מחנך את בניו אחרת, אבא אחר היה אולי מנסה "לסדר" את בניו בחיל לא קרבי, כפי שנהגה אותה אמא.

יומיים לאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים בבית חברים קרובים. ושם בעת הארוחה החגיגית העליתי את תחושותיי הקשות וחזרתי ושאלתי והפעם בקול רם: האם נהגתי נכון? האם לא נכשלתי בתפקיד הבסיסי של אב והוא להגן על בנו?

אותה חברה ואתה הקשישה הביטו בי וענו לי ביחד ובפסקנות: לא טעית! וכך הנחנו לנושא…

לאחר כחמישה ימים הן באו אלינו ל"שבעה", ואז שאלתי אותן: "האם גם היום הייתן עונות את אותה תשובה?" וענת לי חברתי: "לא היית יכול לנהוג ולחנך אחרת".

והבנתי את כוונתה.

לכאורה זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות על אדמה ארורה זו. אני משתמש במילה "לכאורה" שכן בנשמתי כבר הייתי כאן פעמים רבות. כמו רבים מילידי הארץ שלנו שגדלו בשנות החמישים והשישים היינו אנחנו בני ניצולים או בני אלו שמילטו נפשם זמן קצר לפני המלחמה והשאירו אחריהם משפחות אהובות. השואה הייתה באוויר, היא זרמה בדמנו והופיעה בסיוטי היום והלילה שלנו. אני זוכר את עצמי כילד קטן ומפוחד המרים בלילה את השמיכה מעל הראש, כדי שלא יראו אותי, כדי שלא ייקחו אותי לאותן רכבות איומות.

ולכן, מי שגדל אז בארץ לא יכול היה שלא לחוש בר מזל ולהכיר תודה למדינה שלו. וכך, בלי הנפת דגלים והפרחת סיסמאות חיינו את חיינו מתוך אהבה לעם הפצוע שהתאסף פה ולארץ שעטפה את הפליטים שבאו מכל הארצות בעטיפת פרדסים, כבישים ובניינים שבנו בני העם העברי שחזר לאדמתו. הכרת התודה והאהבה לעם ולארץ עברה, חלחלה ונספגה בדמם של ילדינו.

צדקה חברתי, לא הייתי יכול לנהוג ולחנך אחרת.

אחד ההיבטים האירוניים, האיומים של השואה היא היותה זרז להקמת מדינת ישראל. לשבריר שניה היסטורית הכה העולם על חטא, נתקף רגשי אשמה והרשה לבני העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. זוועה כזו הייתה צריכה להתרחש כדי שנזכה להכרה מדינית מאומות העולם. זכות זו נתנה לנו בעירבון מוגבל, חלק מעמי האזור לא מכירים בזכות קיומנו, ואנו בני המשפחות השכולות מהווים עדות לכך. ואנו בני משפחות ניצולי השואה שאבדו גם את בניהם בהגנה על הארץ לא יכולים שלא לשאול את עצמנו את השאלה האיומה: "היה כדאי?" שאלה זו מציבה אותנו בסתירה בלתי אפשרית ולא נסבלת.

האם הורה יכול להוציא מפיו את המילים "היה כדאי!" ומצד שני גם ההורים ובייחוד ילדיהם הלכו לאן שהלכו כי חשבו שכדאי, ראוי ונכון להגן על מדינת היהודים. ואנחנו כדי לשרוד מרדימים את המשוואה הזו, שמצידה האחד מדינת ישראל ומצידה השני השואה והשכול.

אך משוואה זו מתעוררת ומייסרת כשאני צופה בטלוויזיה או קורא בעיתון על מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שלנו, את אלו שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, וגרועים מהם והפוגעים יותר מכל הם אלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר מעשיהם.

כאשר הפערים החברתיים גדלים, כאשר פועלים זרים ממלאים את רחובנו וכפרינו, כשאני רואה זאת אני שואל את עצמי: להיכן נעלם החזון של עם יהודי העובד ובונה את ארצו, לאן נעלמה מידת החסד והרחמים של אותו עם שראה את הולדתו בבית עבדים, והתחייב לדאוג ליתום ולאלמנה, לגר ולנכרי כדי שהם לא יסבלו כפי שעם ישראל סבל?

ברגעים כאלו הכאב הפרטי הופך להיות בלתי נסבל. ואני מבקש מכם, אם תחפצו להקל מעט את יסורינו תנסו לאזן במעט את אותה משוואה שהזכרתי, שבצדה האחד נמצאת מדינת ישראל ומצדה האחר- השואה והשכול. אתם תטפטפו את מעשיכם הטובים בצד שלנו, בצד הכואב, וכשתעשו כך ותחשבו עלי, על מרום ועל משפחתו שנספתה בשואה, אז תקלו עלי מאוד.

ואם לא ברורה לכם הדרך הנכונה קראו את דברי מיכה הנביא שחי במאה השמינית לפני הספירה, ולאורם בדקו את מנהיגיכם, את עצמכם ואת פיקודיכם.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב

וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם  עֲשׂוֹת   מִשְׁפָּט

וְאַהֲבַת חֶסֶד

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ

                                    מיכה פרק ו ח

ואתם, שבחרתם בעשייה, אל תבחרו בזכות השתיקה, הרימו קול והפכו את ארצנו לטובה יותר ולמוסרית יותר. בשביל קורבנות השואה, בשבילנו המשפחות השכולות ובעיקר למענכם ולמען משפחותיכם.\אני מבקש לסיים את דברי ולתת את גרסתי שלי לאמרתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור: אם אין ברירה- אז צריך למות למען ארצנו. אבל טוב לחיות בעד ארצנו.

.

 מקור

שער שלישי– מעגל הזיכרון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: