גיורא פישר, ראיון דניאל באומגרטן

 

רוֹדֶה שִּׁיר מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה –

ראיון עם המשורר גיורא פישר

4/2/13 15:32 5 תגובות

אינני בטוח מה בשירתו של גיורא פישר לוכד ומרטיט אותי. אולי השילוב בין צערה, רגישותה, בהירותה, פקחונה ו"תנכיותה". ואולי הראיון הזה איתו, שלוש שנים אחרי יציאתו לאור של ספרו "אחרי זה" בהוצאת "עם עובד" ובעודו מעבד את ספרו הבא "צירי חיים", יסייע לי להבין. אולי גם לכם/ן.

 

חלל גדול   (מתוך "צירי חיים")

כְּבָר יָמִים רַבִּים מוּנָח גּוּפִי עַל אֲרָרָט.

דַּלְתּוֹתָיו נִפְרְצוּ, הַחַיּוֹת עֲזָבוּהוּ אַחַת אַחַת.

בֶּחָלָל הַגָּדוֹל אֲנִי מַכֶּה בִּכְנָפַי, מְדַדֶּה

לֹא מוֹצֵא מָנוֹחַ

מְסָרֵב לְהַסְכִּין לַמַּיִם שֶׁקַּלּוּ

וְטָרָף חַיַּי בְּפִיהֶם.


*

מישהו לרוץ אתו*  (מתוך "אחרי זה")

שְׁתֵּי אַהֲבוֹת הָיוּ לוֹ,

וּפְלֵיים הַכַּלְבָּה-

הִיא הַשְּׁנִיָּה.

כְּשֶׁהֵרִיחָה אֶת בּוֹאוֹ

קָפְצָה בַּמַּתְבֵּן

סַלְטוֹ מוֹרְטָלֶה,

שֶׁלֶף לֶוַנְטִינִי

דָּבַק בַּפַּרְוָה הַסִּיבִּירִית

כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דּוֹדָהּ

כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְשֶׁלֶג מַלְמָלָה

חָצוּ נַהֲרוֹת זֶבֶל פָּרוֹת

כְּשֶׁשָּׁב מֵהַצָּבָא.

סֵפֶר, נָתַתִּי לוֹ,

מִנְחַת אַהֲבָה

עַל נַעַר וְכַלְבָּה.

רָצִים לוֹחֲמִים

בְּסִמְטָאוֹת, וְאָמַרְתִּי:

בֵּן, גַּם אֲנִי

אִם אָרוּץ אִתְּךָ

לֹא אִירָא רַע

כִּי אַתָּה עִמָּדִי

וּמֵאָז, בְּעֵת לַיְלָה

אֲנִי מַבִּיט בִּפְלֵיים

הַמַּבִּיטָה לַשָּׁמַיִם.

יוֹדֵעַ, שֶׁאִם יַחֲזֹר

כְּצִפּוֹר, אוֹ כְּקֶרֶן אוֹר

הִיא תַּכִּיר,

תִּתְהַפֵּךְ עַל גַּבָּהּ

וְתָנִיחַ לָרוּחַ

לְלַטֵּף אֶת בִּטְנָהּ

* "מישהו לרוץ אתו" ספרו של דויד גרוסמן

שני אומיאל שרה את "אחרי זה".

האם חלק מכתיבת שירי ספרך "אחרי זה" היו דרכי התמודדות עם מות בינך מרום ז"ל בקרב בג’נין במהלך מבצע "חומת מגן"?

התחלתי לכתוב שנה לאחר שמרום נפל. זה היה ברומא. מבצע "חומת מגן" (אפריל 2002) התחיל לאחר הטבח במשתתפי ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. ישבנו ליד שולחן הסדר בביתה של אחותי. מרום היה אתנו. באמצע הסדר צלצלה אליו חברתו שני אומיאל וסיפרה לו מה שקרה. ידענו שיזעיקו אותו ואכן כך היה.

כשעברה שנה, לא היינו מסוגלים לערוך את הסדר בסביבה הביתית. אשתי תמיד אהבה את איטליה, לכן החלטתנו לנסע לשם עם גלעד בן ה13,  ויאיר בן ה22. את הסדר עשינו בפירנצה בבית חב"ד. משם המשכנו לרומא. שם, בלי הסבר רציונאלי, התעוררתי באמצע הלילה והתחלתי לכתוב בראשי שיר. כל הלילה חזרתי וכתבתי אותו. בבוקר העליתי אותו על הכתב.

האם הכתיבה היא חלק מההתמודדות שלי?  אני חושב שהמילה "התמודדות" מדויקת. אני מאד אכזר לעצמי, לא עושה הנחות, מעמיד מראה מדויקת של רגשותי מול פני. נדמה לי שאני מנסה לבדוק כך, עד כמה אני חזק, ובדרך בוטה מנסה להכריח את עצמי להשלים עם האובדן. עד עכשיו, ללא הצלחה.

פנינה (מתוך "אחרי זה")

                

כְּמוֹ גַּרְגֵּר חוֹל

שֶׁנִקְלַע בְּצִדְפָּה אֲנַחְנוּ

מֻתְקָפִים, מִתְכַּסִּים

בְּפֶצַע עַל פֶּצַע

גֶּלֶד עַל גֶּלֶד

גַּם אִם נַּבְהִיק כִּפְנִינָה

נַרְהִיב בְּיָפְיֵנוּ

נִהְיֶה לְחֶמְדַּת אֲחֵרִים,

עֲדַיִן יִשְׁתַּקְפוּ

מִגַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס

צִדְפָּה מְבֹהֶלֶת

וְגַרְגֵּר חוֹל

*

תפילה    (מתוך "אחרי זה")

מִי יִתֵּן

וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן

מְבֻלְבָּל.

אִם אָז אֶשְׁאַל:

לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?

אַל תֹּאמְרוּ:

אֲבָל, הוּא נָפַל

לִפְנֵי הֲמוֹן זְמַן.

אִמְרוּ:

הוּא הָיָה פּה אֶתְמוֹל

וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר

מה כבר אפשר לומר (מתוך "אחרי זה")

לֹא רַק אַתְּ

גַּם אֲנִי, (אִם אוּכַל)

אֶעֱבֹר לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב

אִם אַבְחִין בִּי.

מָה אַתְּ כְּבָר יְכֹלָה לְהַגִּיד לִי

מָה אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לְעַצְמִי.

אתה משורר מאוד מוקפד צורנית ומודע, מפוקח ומשוחרר-תוכנית כאשר אתה כותב על מות בינך מרום ז"ל בקרב בג’נין במהלך מבצע "חומת מגן"?  עד כמה זו בחירה מודעת? עד כמה זה עבורך ועבור הקוראים? האם בחלק מהשירים "ניצלת הזדמנות" בספר להבהיר לסביבה עניינים שונים ולשקף לה את התנהלותך מולך?

 

למרות שלא עסקתי בכתיבת שירה אומנותית, לפני נפילת מרום, הייתי תמיד מודע לאמנות ולערכים אסתטיים. באופן מוזר, נדמה לי שמי שהשפיע על כתיבתי הוא אחי עמיקם, העוסק בציור. במשך שנים רבות, לפני שחשבתי על כתיבה, הוא הראה לי "מה עובד ומה לא עובד" באמנות. הוא לימד אותי שכל ז’אנר יש לו את הכלים המאפיינים אותו, אבל האומנות הטובה פונה אל הכלל אנושי ומשתמשת בסמלים כלל אנושיים. ולכן אם אנחנו רואים את המדונה וישו. זה לא עובד בגלל שמדובר במריה ובישו, אלא כי מדובר באימא ותינוק. לכן גם אני בכתיבתי, למרות שהיא אישית מאד, מנסה למצוא באני הפרטי שלי, משהו שידבר אל האני הפרטי של הקורא.

איש רוּחַ (מתוך "צירי חיים")

כְּשֶׁלֹּא קַמְתִּי לַחֲלֹב אִתָּה אֶת הַפָּרוֹת בַּבֹּקֶר, נָזְפָה בִּי אִמִּי:

כְּשֶׁיַּכְרִיזוּ עַל מוֹת הָעֲבוֹדָה-

אַתָּה הָרִאשׁוֹן

שֶׁיִּתְנַדֵּב לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן,

וְאִם יְאַפְשְׁרוּ, גַּם תִּשָּׂא בְּשִׂמְחָה

הֶסְפֵּד עַל קִבְרָהּ.

לֵךְ לָאוּנִיבֶרְסִיטָה אִיש רוּחַ

מְשַׂחֵק בְּמִלִּים וְשֹונֵא לְהַזִּיעַ.

וּבַלַּיְלָה, הֵלִינָה עַל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג וְתַרְגוּמָהּ הַמְסֻרְבָּל לְ"מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם".

 

אתה עוסק בהוראת תנ"ך בבית ספר. מה הוביל אותך לבחור לעסוק בכך?

למדתי באוניברסיטה היסטוריה של עם ישראל ומקרא. בלימודי ההיסטוריה התמחיתי (מטעמי עצלות החומר) בתקופת המקרא. העדפתי (מטעמי עצלות) ללמד מקרא ולא הסטוריה.  בהוראת המקרא אתה כמורה, צריך להתמודד עם יחידות חומר קטנות, ואילו "ההיסטוריה כולה" נראתה לי רבה וכבדה מכתפי הדלה.

פעם היה לי אלהים

פַּעַם הָיָה לִי אֱלֹהִים

לְכַמָּה שָׁעוֹת.

הָיָה זֶה בְּבֵיתוֹ

בְּסִינַי , בְּיוּלִי 70.

חָסִיתִי בְּצֵל טְרַקְטוֹר חָשׂוּף

שֶׁהֶעֱלָה עַמּוּדֵי עָשָׁן

וְהַמִּצְרִים הִפְגִּיזוּ

בְּעַמּוּדֵי אֵשׁ.

נָשָׂאתִי עֵינַי אֶל תְּעָלַת הַמַּיִם-

מִשָּׁם הִרְעִימוּ

נָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הַמִּדְבָּר הָרֵיק-

הַחוֹלוֹת דָּמְמוּ

נָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הֶהָרִים

וְהִבְטַחְתִּי:

אִם יָבוֹא עֶזְרִי-

אֵלֵךְ אַחֲרָיו.

הָאֵשׁ שָׁכְכָה,

לֹא נִשְׁאַרְתִּי מַסְפִּיק זְמַן

כְּדֵי לִבְדֹּק אִם הוּא בָּא.

וּכְשֶׁהָלַכְתִּי פַּעַם נוֹסֶפֶת

בְּגֵיא צַלְמָוֶת-

לֹא קָרָאתִי לוֹ

אוּלַי מִבּוּשָׁה.

שֶׁמָּא עֲדַיִן הוּא מַמְתִּין לִי

בְּ נ.צ. יוּלִי 70, סִינַי

*

לטובתו (מתוך "צירי חיים")

יְהֹוָה

עָדִיף לוֹ

שֶׁאֵינוֹ

לְטוֹבָתוֹ

 

האם אתה אדם מאמין?

אני לא אדם מאמין. כלומר, אני לא שולל אפשרות קיומו של כח עליון, אבל אני לא מוצא שיש כח כזה המשפיע באופן אישי על גורלי ועל סביבתי. אני, באופן אישי לא זקוק למצוות כדי להיות אדם טוב. יש לי את המצפן הפנימי שירשתי מהורי. כשתלמידי שואלים אותי על אמונתי, אני מסביר להם את השקפתי כפי שהבעתי כאן ושואל אותם: האם לדעתכם אלוהים עד כדי כך נצרך לאמונתי בו, או שהוא יכול הסתפק בכך שאלך בדרכיו ואהיה אדם טוב למשפחתי ולחברה? בשיר "פעם היה לי אלוהים" אני מתאר את הפעם היחידה שקראתי לאלוהים, והבטחתי לעצמי שאאמין בו, זה היה כשהייתי תחת הפגזה בתעלת סואץ. השיר הוא הכאה על חטא, ובעצם השלמה עם הצורך האנושי להישען על משהו חיצוני, כאשר אין לו במה להיאחז.

 

קול המוזיקה  (מתוך "צירי חיים")
"…וּמִגְדָּל וְרֹאשֹׁו בַּשָּׁמַיִם" בראשית י"א ד’

בַּדֶּרֶךְ לְקִרְיַת מַלְאָכִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ

אֶת הַסִּינִי צ’וֹ לִיאַנְג לִין

בַּקּוֹנְצֶ’רְטוֹ לְכִנּוֹר שֶׁל פְּרוֹקוֹפִייֶב.

עַל הַפִלְהַרְמוֹנִית שֶׁל לוֹס אַנְגֶ’לֶס

מְנַצֵּחַ הַפִינִי אֶסָה פֶּקָה סָלוֹנֵן.

יְהֹוָה בָּלַל שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ
נִפֵּץ מִגְדָּלִים.

רַק הַמּוּזִיקָה נִצְּחָה אוֹתוֹ:

עֲלֵי כִנּוֹר וְעֲלֵי נֶבֶל הִיא דּוֹבֶרֶת
שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים

וְרֹאשָׁהּ בַּשָּׁמַיִם.

 

בראיון לנילי דגן ספרת שחזרת לקרוא שירה כמורה לתנ"ך, כדי להעשיר את שיעורך ביצירות אומנות המתייחסות לטקסט המקראי. האם בשנים האחרונות לימדת גם שירים שלך העושים זאת?

בשלוש שנים הראשונות התרכזה כתיבתי בנושא השכול, לאחר מכן עברתי לעסוק בנושאים אחרים. באותן שנים פסוקים מהתנ"ך חדרו לכתיבתי באופן בלתי נשלט. אני מניח שזה נבע בעיקר מפני שזה היה החומר שהתעסקתי בו, והתאים בהרבה מקרים לנושא הכתיבה. אולי גם חשבתי שכך אני מעשיר את השיר. בשלב מסוים, הבנתי שאני צריך להיגמל מהשימוש בארמזים מקראיים. בתחילה כפיתי על עצמי הימנעות. כיוון שרוב השירים ה"מקראיים" עוסקים בשכול, אני לא מביא אותם לשיעורים. לא נוחה לי ההתעסקות עם דבר כל כך אישי וכואב במסגרת שיעור רגיל של תנ"ך.  אני מביא את השיר "קול המוזיקה" העוסק במגדל בבל, או את השיר "התבגרות" שיש בו ארמזים לפסוקים משיר השירים, פסוקים הנמצאים בתוכנית הלימודים במקרא.

מניסיונך, מה הערך המוסף של השירה המתכתבת עם המקרא לשיעור ולתלמידים?

שיר טוב מביא זווית פרשנית נוספת לטקסט המקראי, הוא מאפשר לי כמורה לגוון את השיעור, לחדד את הטקסט המקראי. אני שואל את התלמידים: על אילו פרטים במקרא ביסס המשורר את שירו, מה הוא לקח וממה הוא בחר להתעלם?. זו כמובן הזדמנות לחשוף את התלמידים לשירים שמחוץ לתכנית הלימודים בספרות.

לפני המפץ הגדול (מתוך "אחרי זה")

לִפְנֵי הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

(מְשַׁעֲרִים בָּאַחֲרוֹנָה הַחוֹקְרִים)

הָיָה יְקוּם קוֹדֵם

שֶׁרָגַשׁ וְרָחַשׁ חַיִּים

וְקָרַס עִם כָּל מַרְכִּיבָיו

לִנְקוּדָה דְּמוּיַת חוֹר שָׁחוֹר.

מִנְּקֻדָּה זוֹ

(לְאַחַר הַמַּפָּץ)

נוֹצַר עוֹלָם

שֶׁגַּם בּוֹ מִתְנַהֲלִים חַיִּים

מֵאוֹתָם חֳמָרִים

אִם כִּי מְבֻקָּעִים וּמְנֻפָּצִים.

וְאֶת הַזְּמַן

(כָּךְ הֵם אוֹמְרִים)

מַתְחִילִים לִסְפֹּר רַק

מֵהַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

אֵין סְפִירָה

לִפְנֵי הַסְּפִירָה

*

"הכל זורם" (הרקליטוס) (מתוך "צירי חיים")                   

וּמָה אִם יִפֹּל פִּתְאֹם מֶטֵאוֹרִיט מִשָּׁמַיִם

וְיַחֲסֹם אֶת הַזְּרִימָה?

-אִם לֹא תּוּכָל הַזְּרִימָה לָשֵׂאת אֶת הַמָּצוּק

 הִיא תַּהֲפֹךְ לְבִצָּה טוֹבְעָנִית.

וְאִם תִּמְצָא הַזְּרִימָה דְּרָכִים עוֹקְפוֹת?

אוּלַי מֵימֶיהָ יַפְרִיחוּ מִדְבָּרִיוֹת?

-תָּמִיד יַחֲנֹק הַסֶּלַע אֶת גְּרוֹן הֶעָרוּץ.

האם משהו השתנה בכתיבתך אחרי "אחרי זה"?

אני לא חושב שמשהו השתנה בכתיבתי אחרי פרסום הספר "אחרי זה". אני לא חושב שאדם (בייחוד בגילי) יכול לשנות משהו מהותי בכתיבתו במשך שלוש שנים.

אני חושב שהצטמצם ביניהם הפער בין איך שאתה נקרא לאיך שאתה נחווה. יש הומור. יש פקחות "ט.כרמית" לאו דווקא מרה. מנעד חיים רחב יותר נשקף דרך השירים.

גיורא פישר מקריא את "אשתי מביטה" מ"אחרי זה" ואת "בחדר הכושר" מ"צירי חיים".

באדם (מתוך "צירי חיים")

 

עֵץ הַבְּרָכִיכִטוֹן

הִשִּׁיר אֶת פְּרָחָיו הָאֲדֻמִּים

עַל הָאַסְפַלְט הַשָּׁחֹר.

מְכוֹנִית שֶׁחָלְפָה כְּמוֹ יְדוּעָן

הַמְקַבֵּל כְּמוּבָן מֵאֵלָיו

מִנְחַת מַעֲרִיץ,

מָעֲכָה בְּלִי מֵשִׂים

שָׁטִיחַ אָדֹם.

וַאֲנִי, לֹא מָצָאתִי עִנְיָן

בָּאָדֹם שֶׁפָּרַשׂ הַטֶּבַע,

צִפֳּרֵי הָעֵץ גַּם הֵם

לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי.

אַךְ הִקְשַׁבְתִּי לַיְלָדִים שֶׁעָצְרוּ בְּצִלּוֹ

וְתִכְנְנוּ צוֹחֲקִים

מַה יַּעֲשׂוּ הַלַּיְלָה

וּמַה

כְּשֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים.

 

*

הנקמה (מתוך "צירי חיים")

הַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה, עַכְשָׁו,

הַסְּתָמִיּוֹת, הַמְּיֻתָּרוֹת, חַסְרוֹת הַמַּעַשׂ וְהַמְּנוּחָה

שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה שֶׁיַּעַבְרוּ כְּבָר,

מַמְתִּינוֹת לִי בְּאַחַד מֵעִקּוּלֵי הַזְּמַן

מְתַכְנְנוֹת בְּסַבְלָנוּת אֶת נִקְמָתָן.

יוֹדְעוֹת, שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹמִי, יַגִּיעַ גַּם יוֹמָן הַגָּדוֹל:

הֵן תַּבֵּטְנָה בְּחִיּוּךְ בְּנַפְשִׁי

שֶׁתֵּאָחֵז בְּכָל חֶלְקִיק אֲוִיר

שֶׁתִּתְפַּלֵּל לְכָל הַשֵּׁדִים, הָרוּחוֹת, הָאֵלִים

(שֶׁבָּהֶם אַף פַּעַם, קֹדֶם, לֹא הֶאֱמִינָה)

תְּבַקֵּשׁ מֵהַשָּׁעוֹת רַק עוֹד קְצָת

זְמַן חֶסֶד.

וְאוּלַי (גַּם זוֹ אֶפְשָׁרוּת סְבִירָה)

גוּפִי הַדָּוֶה, הַלֵּאֶה

הַמִּשְׁתַּלֵּד מִמַּחֲלָה סוֹפָנִית מִתְאָרֶכֶת

בְּלִי סוֹף

יְבַקֵּשׁ מְעַט חֶמְלָה,

יִתְחַנֵּן בִּפְנֵי הַשָּׁעוֹת שֶׁיָּחוּסוּ עָלָיו

שֶׁיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ, יִתְנוּ לוֹ מְנוּחָה וְיַּחְדְלוּ

לִפְעֹם בְּתוֹכוֹ.

אַךְ הֵן-

הַשָּׁעוֹת הָרֵיקוֹת, הַמֵּתוֹת,

שֶׁיָּקוּמוּ לִתְחִיָּה לִכְבוֹד קֵץ הַיָּמִים שֶׁלִּי

תֹּאמַרְנָה:

דָּבָר לֹא בּוֹעֵר בְּעַצְמוֹתֵינוּ

לָנוּ יֵשׁ זְמַן,

עַכְשָׁו

מהם מקורות ההשפעה שלך?

כפי שכבר עניתי, במובן מסוים אחי השפיע על כתיבתי. אני לא מצליח לזהות כותב מסוים שהשפיע עלי. אני יכול לציין שלעתים אני מזהה אצלי מבנים וטקטיקות הלקוחים מהשירה המקראית.

כֹּחַ אדם  (מתוך "צירי חיים")

מִישֶׁהוּ יוֹדֵעַ.

מִישֶׁהוּ מִסְתּוֹבֵב עַכְשָׁו בַּמִּפְעָל

וְיוֹדֵעַ.

גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי עַל הָחָבֵר שֶׁלִּי

אֲבָל בִּקְשׁוּ לִשְׁמֹר עַל סוֹדִיּוֹת
נָתְנוּ בִּי אֵמוּן

וּמַה כְּבָר יָכֹלְתִּי לַעֲזֹר?

מִי

כָּמוֹנִי אָז, מְחַיֵּךְ אֵלַי בְּאֹפֶן מֻגְזָם ,

נֶחְנָק בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם

כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר עַל הַלְוָאָה שֶׁלָּקַחְתִּי

יוֹדֵעַ

שֶׁגַּם תּוֹרִי קָרֵב

וְעוֹד מְעַט הַבּוֹסִית תִּקְרָא

תִּתְנַצֵּל, וְתֹאמַר שֶׁהִיא יוֹדַעַת עַל מַצָּבִי

וְהֵם מְאֹד הִשְׁתַּדְּלוּ, אֲבָל אֵין בְּרֵרָה,

וְצָרִיךְ

מִישֶׁהוּ

מה דעתך על שירה פוליטית-חברתית בכלל ועל זו המרבה להיכתב בשנים האחרונות?

לא שמתי לב שנכתבת הרבה שירה פוליטית חברתית בשנים האחרונות. בכל אופן לא זיהיתי משהו מיוחד, אולי כי אני לא קורא את "המשוררים הנכונים", אולי לא מבקר במקומות "הנכונים".

קשה מאד לכתוב שירה פוליטית עכשווית ובוטה ,שגם תהיה איכותית.

כשהראתי לחברה את השיר "כוח אדם" שנתפס בעיניך כ"חברתי" היא פסלה אותו מיד ואמרה: אתה רוכב על הגל החברתי. יתכן והשיר לא טוב, אבל אני לא רוכב אף פעם על אף גל. אני גם לא לובש פרסונה של נביא זעם חברתי או פוליטי. אני כותב מתוך האני הפרטי שלי. את השיר הזה כתבתי בגוף ראשון כי נדמה לי שכך הוא אפקטיבי יותר. אבל כתבתי אותו כשאני לובש דמותה של מישהי קרובה לי ביותר, שהייתי עד למה שעבר עליה עד לפיטורין מהעבודה, שבזמן כתיבת השיר היו אופציה מאד אפשרית, ולפני כחודש האופציה מומשה.

כך אני נוהג גם לגבי "כתיבה פוליטית", שהיא בהרבה מקרים שם נרדף ליחסים שלנו עם ערביי ישראל והשטחים. החיים מזמנים לי את נושאי הכתיבה, וכשהנושא "הערבי" נקרה בפני אני מתמודד אתו בצורה השירית הכי אמיתית ואפקטיבית שאני יכול. לפני כשנה, שיפצנו את הבית. הקבלן והארכיטקטית היו כמובן יהודים, אבל הפועלי הבניין היו ערבים מיהודה. המצב הזה זימן סיטואציות שחשפו רבדים ביחס שלנו כלפיהם, שבדרך כלל אנחנו לא רוצים להודות בהם והתגלמו בשירים "בעיניים עצומות" ו"אזעקה במועצה אזורית באר טוביה" אשר יופיעו בספר החדש.

אזעקה במועצה אזורית באר טוביה   (מתוך "צירי חיים")

אֲנִי וְהַפּוֹעֲלִים הָעֲרָבִים תְּקוּעִים בַּמָּמ"ד.

נָאדֶר וַאֲנִי דְּחוּסִים אַגָּן מוּל אַגָּן

וְלֹא מַצְלִיחִים לְהַחְלִיט

הַאִם לֹא נָכוֹן יוֹתֵר לְהִסְתּוֹבֵב

וּלְהַפְנוֹת אֶת הַתַּחַת אֶחָד לַשֵּׁנִי.

אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אֵיזֶה זַיִן!

וְהוּא מְמַלְמֵל: כּוּס אוֹחְתוֹ.

מהי דעתך על הנעשה כיום בעולם השירה הישראלי? האם את מזהה בו קשיים או כשלים, ואם כן, מהם לדעתך?

אין לי דעה על הנעשה בעולם השירה היום, להבדיל ממה שקרה בעבר. שכן לא הייתי מעורה ומעורב בעולם השירה עד לפני כארבע שנים.

נדמה לי שעולם השירה בארץ ובעולם, נאלץ להתמודד עם ההרס שהותירו אחריהן אופנות כתיבה שנתנו לקוראיהן את התחושה שהם מטומטמים כי הם לא מצליחים לחבר בין המילים הכתובות, או תחושה שהמשורר עושה מהם צחוק.

האדם יצר את האמנות, בכל הז’אנרים, כי הרגיש שהיא תורמת משהו לחייו, מאירה אותם בזוית שונה, וכך מעשירה את חייו. שירת "כתבי החידה", ומצד שני התעסקות של המשוררים במצב השערה בנחיר השמאלי שלהם, הביאה להרחקת הקוראים הפוטנציאליים מהשירה. אני לא מבקר שירה, גם אין לי "מבט על" היסטורי, כך שאיני מוסמך לזהות כשלים וקשיים. אני יודע שיש הרבה משוררים חיים, צעירים ומבוגרים, שאני קורא בשירתם ומקנא שלא אני כתבתי אותה. זה בשבילי סימן שיש היום כתיבה שירית טובה.

נדמה לי שכל יום יוצא ספר שירה חדש בארץ. זה אמנם לא מעיד על מספר קוראים רב, גם לא בהכרח על איכות. אבל זה מעיד שיש הרבה אנשים שחושבים ששירה היא אומנות ראויה להתבטא דרכה.

בעבר היו בארץ תשעה עיתונים יומיים שהתגאו במוסף ספרותי רחב יריעה כל יום שישי. מוספים אלו אפשרו למשוררים חדשים וותיקים לחשוף את שירתם בפני קהל גדול. רוחב היריעה, אפשר גם פרסום ביקורות מעמיקות.

היום המצב שונה לחלוטין. ארבעה עיתונים יומיים, כשרק עיתון "הארץ" מפרסם שירה חדשה (שאינה ביקורת על שירה חדשה המפורסמת בכתבי עת ובספרים חדשים). כך שהרשת האלקטרונית היא הדרך היחידה של משורר חדש להביא לעיני הציבור את שירתו.

מצד שני, אני חושב שמאד יפה ש"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מביאים מדי יום שיר מתוך ספרי שירה חדשים וישנים. לא בדקתי, אבל מירב הסיכויים שאנחנו המדינה היחידה בעולם שבה שני העיתונים החשובים ביותר מפרסמים שיר מדי יום.

במעמקי הפייסבוק ביטאת עמדה טהרנית באשר לקשר בין משוררים למבקרים. האם תרצה להבהיר ולפרוס את עמדתך בעניין?

על זה אומר הפתגם "ההבדל בין חכם לפיקח הוא, שהפיקח יודע לצאת מצרות שחכם לא היה נכנס אליהן". ואני, לא חכם ולא פיקח לכן אענה בכנות על שאלה זו: לפני שיצא ספר שירי "אחרי זה" שמרתי באובססיביות מרחק מכל מי שיש לו נגיעה לביקורת או לפרסום. לא רציתי הטיות בגלל ידידות, ובייחוד לא רציתי הנחות "אב שכול". שאפתי שיתייחסו לכתיבתי ברצינות, ככתיבה אמנותית ולא כאל כתיבה תרפויטית. לאחר שניצה דרורי פרמן, עורכת סדרת השירה ב"עם עובד" החליטה להוציא את הספר לאור, והתחלנו כבר לעבוד על עריכת הספר, הגעתי במקרה לבלוג "בננות", באותו בלוג, שהיה פעיל מאד בזמנו, פרסמו הרבה יוצרים ומשוררים. ידעתי ששם אמצא הזדמנות להציג את יצירתי, בלי משא השכול על כתפיה. מאחר ובשלוש השנים הראשונות לכתיבתי עסקתי רק בשכול, התרגלו חברי הקרובים שקראו את שירי, לחפש את השכול גם בשירים שעסקו בעניינים אחרים. השתוקקתי לראות כיצד שירי "הרגילים" נקראים על ידי קוראים בתוליים. החלטתי שאני לא מפרסם בבלוג אף שיר הקשור לשכול. ואכן, שם הייתה הפעם ראשונה שזכיתי לקריאה משוחררת מהביוגרפיה שלי, הרגשתי שזכיתי להערכה רבה מצד משתתפי וקוראי הבלוג. אני חושב שזה היה "מהלך" נכון מבחינתי, כי כך לא תוייגתי כ"משורר השכול". שני המבקרים היחידים שיש לי אינטראקציה "ישירה" איתם הם אלי הירש ואילן ברקוביץ’, דרך הפייסבוק. עם שניהם היא האינטראקציה החלה אחרי שספרי הראשון יצא לאור ואחרי שהם כתבו עליו ביקורות (יפות מאוד לשמחתי הרבה). שניהם גם משוררים. אני מקפיד לא להתייחס לכתיבתם הפואטית.במידה ואני מגיב בטוריהם העוסקים בשירה, ובנספחיה החברתיים, אני משתדל להגיב כאשר איני מסכים לדעתם.

מה דעתך על שימוש במדיות חדשות (דוגמת יוטיוב ופייסבוק) כבמה לשירה?

אני לא יודע למה בדיוק מתכוונים כשמדברים על "שירת פייסבוק". האם זו שירה הנכתבת במיוחד לפייסבוק ומה שמאפיין אותה הוא שרבוט לא מהוקצע ולא ערוך של "מה שיוצא מהמקלדת". או שמא הכוונה היא לשירה, שהפייסבוק משמש לה כבמה. אני מפרסם רבים משירי באינטרנט. זו דרך מצוינת וכמעט יחידה להגיע לקהל קוראים חדש ורחב. פרסום בעיתונות היומית כמעט בלתי אפשרי. כתבי העת המועטים שיוצאים לעתים רחוקות, נקראים על ידי קוראים ספורים בלבד.

קל לי לזהות כמה קוראים חדשים קיבלתי בזכות הפייסבוק: יש לי כאלף חברים בפייסבוק. כמאה וחמישים משותפים עם אנשי ספרות אחרים. אליהם אפשר להוסיף עוד כמאה מכרים. כלומר: כשבע מאות איש ביקשו ממני חברות כי נחשפו לכתיבתי ורצו לעקוב אחריה. רווח נפלא!

אני מודע לבעיות רציניות בפרסום ובקריאת שירה בפייסבוק: ה"רעש הסביבתי" חזק מדי, השיר מוקף בעניינים שונים, והקיר כל הזמן מתחלף, הסחת הדעת לא מאפשרת לתת לשיר את הקריאה הראויה לו. יש  שירים שלא אפרסם בפייסבוק אלא בימים מיוחדים ובהקשרים מאד מסוימים. יש שירים שתגובת ה"לייק"  לא הולמת את תכנם. אין ספק שהדרך הנכונה לקרא שיר היא מדף המודפס על נייר, בשקט, כשאתה לבד עם השיר. אני מקווה, שקוראי שירי בפייסבוק יקראו את ספרי "אחרי זה", ואת "צירי חיים" שיצא בשנה הבאה, ויתנו לשירים את השקט לעטוף אותם.

סימני חיים  (מתוך "צירי חיים")

 

כְּשֶׁכְּבָר נִדְמֶה לִי שֶׁהִצְלַחְתִּי לְאַרְגֵּן אֶת הַנְּקוּדוֹת עַל עֲקֻמַּת חַיַּי וְלִיצֹר מֵהֵן קַו יָשָׁר אֶחָד

מוֹפִיעָה אַחַת חֲדָשָׁה הַמְּקַלְקֶלֶת אֶת

                            הַשּׁוּרָה

לאתר הבית של גיורא פישר

גיורא פישר בצילומה של דפנה קפלן באדיבות הליקון

לספר "אחרי זה"

ראיון עם נילי דגן

ראיון עם ירון אנוש בתכניתו "כל שישי" על "אחרי זה"

  • Guy Perel

    משורר נהדר ואיש טוב. ממש איש טוב, שחסרים כמוהו.
  • Yossi Waxman · עובד/ת בחברת ‏‎Shapira-Waxman Ltd.‎‏

    איזה משורר, איזה משורר….
  • חנה טואג · עובד/ת בחברת ‏סופרת

    ראיון מרתק ,הנוגע בנקודות חשובות אהבתי את השירים היפים ונהניתי מאוד
    • Ronit Bachar Shachar · ‏‎Real Estate Agent‎‏ ב-‏‎Macken Realty‎‏

      נורא כיף להכיר אותו קצת יותר , פגשתי בו לדקות בבית הסופר וזה לא היה מספיק (:

      5 תגובות ל “רוֹדֶה שִּׁיר מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה – ראיון עם המשורר גיורא פישר”

      1. דניאל ראיון נפלא וגיורא משורר שורף אש

      2. גיורא, שמחה על ההצצה לשירים החדשים ומחכה לספר. והראיון, גם הוא הצליח לגלות לי משהו חדש…

      3. לבושתי לא שמעתי על פישר, מודה שהבאת ראיון עם משורר גדול כזה.

      4. יש סיבה מאד פשוטה מדוע השירים שלו מרגשים. הם פשוט טובים. ממש ממש טובים. הוא פשוט משורר טוב.הסיפור האישי עם כל הכאב הנורא היה מחזיק בדיוק פזמון אחד עד שהיה נמאס. הוא פשוט משורר טוב.
        הוא  משורר טוב כי כנראה חיבר את המוח עם הלב עם הכאב ועם ידיעת עברית כמו שצריך. כל שיר שלו מרגש אותי.
        אגב למדנו באותו בית ספר (האו כמה שנים מעלי קשה לי להאמין שזוכר אותי..) ואין לי מושג מה קרה איתו (על האסון כמובן ידעתי) אבל כיוון שהיינו בבית ספר קטן והוא היה מהגדולים ואני מהקטנים ממש ממש לא מפתיע אותי שהפך למורה לתנך ולמשורר. משורר נפלא ותוודה על הראיון הנהדר הזה.

      5. תודה לכל המגיבים, וביחוד לך עדי. בטח שאני זוכר אותך, היית בכתה של אחותי. את הרפת  סגרתי לפני כשמונה שנים, אבל עדיין מלמד באותו בית ספר ששנינו למדנו בו.
        אם אתה קופץ לאזור,מוזמן להרים טלפון : 0546482664

        להתראות
        גיורא

         

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s